תא"ק 28934-09-15 צוהל יבוא ושיווק בע"מ נ' גרינברג ואח'

1.מונחת לפניי בקשת המבקשת לפטור מאגרה לפי תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות").

טענות המבקשת

2.המבקשת הינה חברה אשר עסקה בעבר בתחום יבוא מוצרי המזון, אשר כיום מצויה בהליכי פירוק (צו הפירוק מסומן "A") והינה למעשה חדלת פירעון. בדיקות שביצע המנהל המיוחד (עו"ד סודקביץ', אשר הגיש בשמה את התביעה נשוא בקשה זו) העלו כי אין למבקשת נכסים כלשהם על שמה, חשבונות בנק, חסכונות או כל רכוש אחר מכל סוג שהוא. לא זו בלבד שאין החברה יכולה לשלם את האגרה ממקורותיה העצמיים, באשר קופת החברה הינה ריקה לחלוטין ועסקינן בחברה בפירוק שאין לה כל פעילות כלכלית עצמאית מזה 20 שנה, היא אף אינה יכולה לגייס סכום זה באמצעות פנייה לקבלת אשראי ממקורות חיצוניים ואינה רשאית לעשות כן על פי דין, לכן גם היכולת לקבל סיוע מאת מנהלי החברה שבפירוק הינה בלתי אפשרית.

3. לטענת המבקשת, הגורם היחיד שהחזיק במניות החברה ערב פירוקה הייתה הגב' קלמנטין דביר, שהינה פנסיונרית מזה שנים ארוכות. הגב' דביר מציינת כי בעלה והיא חיים בדוחק רב, יש להם הוצאות רבות, וכי אין ביכולתה להעמיד מימון לחברה לצורך תשלום שכר הטרחה אותו חייבת החברה ואשר כתוצאה ממנו נכנסה החברה להליכי הפירוק המשפטיים, לא כל שכן לצורך תשלום האגרה.

3.ממשיכה המבקשת וטוענת שיש לראות במקרה דנן קיומה של חזקה לכאורה על פי תקנה 14(ד)(3) בכל הנוגע להעדר יכולת תשלום של המבקשת מאחר והמקבילה בדין האזרחי להכרזת אדם פרטי כפושט רגל הינה מתן צו פירוק לתאגיד, ובמהלך השנתיים האחרונות ניתן צו פירוק כנגד המבקשת.

4.לגישת המבקשת, כתב התביעה מגלה "עילה של ממש" כנדרש בפסיקה ואף למעלה מכך. למעשה, עסקינן בכתב תביעה הדורש השבת סכומים, אשר על פי פסק דין בהליך אזרחי מיום 16.11.06 נקבע כי לא הייתה כל הצדקה לגבייתם מהמבקשת על ידי המשיבה, וכן על מסמכים ברורים וחד משמעיים בכל הנוגע לגבייתם של אותם סכומים. זאת ועוד, העובדה כי המנהל המיוחד קיבל את הסכמת הכנ"ר להגשת התביעה, והחלטת בית המשפט של פירוק המאשרת את הגשת כתב התביעה, מוכיחות אף הן כי המבקשת עומדת ברף הנדרש להוכחה כי כתב התביעה מגלה עילה. לטענת המבקשת, במצב דברים עובדתי זה, אין לה כל יכולת מעשית לשאת בהוצאות תשלום האגרה הנדרשת להגשת התביעה, שעומד על סך של 82,872 ₪, ועל כן היא זכאית לקבל פטור מתשלום זה.

5.המבקשת טוענת בנוסף כי תשלום אגרת בית המשפט עבור כתב התביעה הינו מחסום בלתי עביר עבורה, וכי קיימת חשיבות שלא לאפשר למשיבים להצליח לחסום את ההליך דנא עבור המבקשת רק מחמת עוניה והעדר יכולתה לעמוד בתשלום האגרה. חשיבות זו מתגברת נוכח העובדה שהמשיבים הם אלו שגרמו לקריסתה הכלכלית של המבקשת, וכעת ב"זכות" זאת יצליחו לחסום אותה מלתבוע את השבת הכספים שהוצאו ממנה שלא בזכות על ידם.

6.המבקשת מפנה לעמדת הכנ"ר בתיק הפירוק. לשיטתה, לאחר בדיקת הבקשה למתן הוראות יחד עם בקשת המנהל המיוחד להגשת התביעה דנן, קבע הכנ"ר כי על פניו קיימות עילות תביעה מוצדקות, כלומר ישנו בסיס משפטי מוצק להגשת התביעה. משכך תמך הכנ"ר בבקשת המנהל המיוחד לנקוט בהליך של הגשת תובענה אזרחית כנגד המשיבים 1-3.

עמדת היועץ המשפט לממשלה, המשיב 4 והמשיבים 1-3

7.עמדת היועץ המשפטי לממשלה הינה כי אין להעניק למבקשת פטור מתשלום אגרת בית משפט, משום שהיא אינה עומדת בתנאים שנקבעו לכך בתקנות. ראשית, המבקשת השתהתה בהגשת התביעה, ואף יש לבחון האם על התובענה דנן חלה התיישנות. שנית, המבקשת לא צירפה את מלוא האסמכתאות לבחינת טענתה בדבר היעדר יכולת כלכלית, ועל כן לא פרשה תמונה מלאה ביחס למצבה הכלכלי של החברה ובעלי מניותיה. משכך דין בקשת המשיבה להידחות ולו מטעם זה בלבד. בנוסף, הסתמכות המבקשת על עובדת היותה חברה בפירוק לא תועיל שכן היא אינה אלא ראיה לכאורה שאין בה לבדה כדי להעניק למבקשת פטור קבוע מאגרה. עוד ציין היועמ"ש, כי המבקשת צירפה מסמכים נוספים אל התשובה לתגובה מטעמו, עובדה שאיננה תקינה שכן היה עליה לצרף את כל המסמכים הרלוונטיים בעת הגשת הבקשה.

8.המשיבים 1-3 טוענים אף הם כי דין בקשת המבקשת להידחות מהטעמים שציין היועמ"ש, ומוסיפים כי המבקשת אף הסתירה מבית המשפט את העובדה שהנושה היחידי שלה הינו המנהל המיוחד שמונה לה, שהינו בעל אינטרס ישיר בתוצאות התביעה. עצם אי הגילוי, ההטעיה וההסתרה של עובדות מהותיות אלו, יש בו כדי להביא לדחיית הבקשה. בנוסף, טענת המבקשת כי המשיבים גרמו לקריסתה הינה ניסיון כושל לעורר את רחמי בית המשפט על מנת שיעניק לה פטור מתשלום האגרה, שכן לא הובאו לטענה זו כל תימוכין.

9.בתשובת המבקשת לתגובות המשיבים, חוזרת היא על האמור בבקשתה לפטור. המבקשת טוענת כי טענותיו של היועמ"ש מתבססות על התקנות הישנות אשר קבעו כללים מחמירים ביחס למתן הפטור מאגרה, וכי התקנות החדשות מקלות יותר בהענקת הפטור, שכן על בעל הדין להוכיח כי אין ביכולתו שלו לשלם את סכום האגרה, ואין הוא צריך להראות כי עשה מאמצים לגייס את הסכום ממקורות חיצוניים. לאור זאת, הוכיחה המבקשת כי אין ביכולתה לשלם את האגרה. המבקשת טוענת עוד כי אין ממש בטענתו של היועמ"ש כי לא צורפו אסמכתאות כגון תזרימי מזומנים או דוחות כספיים, מאחר ולחברה אין כל פעילות מעל ל-20 שנה. בנוסף, בבחינת הפטור מאגרה אין רלוונטיות למצב הכלכלי של בעלי המניות מאחר והחברה מצויה בהליכי פירוק, ומשכך סמכויות הבעלות עוברות לפיקוחו של ביהמ"ש של פירוק, שכאמור הוא שאישר את הגשת התביעה.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובתשובה להן, אני סבורה כי דינה להידחות, כפי שיפורט להלן.

תקנה 14 לתקנות קובעת כך:

"14. (א) בעל דין, הטוען שאין ביכולתו לשלם אגרה, יצרף לתובענה, עם הבאתה לראשונה לבית המשפט, בקשה לפטור מתשלום אגרה בגין אותה תובענה, בצירוף תצהיר שיפרט בו את רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה.

(ב) [...]

(ג) הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה; בית המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם בלבד.