תא"ק 2641-07-16 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בעמ נ' פרי ואח'

לפניי בקשה מטעם הנתבעים לביטול פסה"ד שניתן נגדם (ע"י כב' הרשם יוחנן גבאי) בתיק זה ביום 27.10.16 בהיעדר בקשת רשות להתגונן במועד, וכן לעכב את ביצוע פסה"ד.

לאחר בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, מצאתי לקבל את הבקשה.

איני מוצא להרחיב בדברים, מאחר שלטעמי מצב הדברים הטעון הכרעה פשוט וברור. עניין לנו כאן בתובע שנהג שלא כדין ושלא כראוי (שלא בתום לב דיוני), לטעמי, באופן המגיע כדי מסקנה שיש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק (וביטול מחובת הצדק קיים לגבי כל פגם שנפל בהליך מתן פסה"ד, ולא רק כאשר מסירת כתב התביעה אינה כדין), וכל זאת מאחר שהתובע העלים לחלוטין מעיני בית המשפט, במסגרת בקשתו מיום 19.10.16 למתן פס"ד בהיעדר בר"ל, את העובדה הרלוונטית והחשובה מאוד כי הצדדים (באמצעות ב"כ התובע) ניהלו משא ומתן רציני ומתועד בפרק הזמן שלאחר מסירת מסמכי התביעה לידי הנתבעים ועד הגשת הבקשה למתן פס"ד. לטעמי, התובע וב"כ התובע היו מחויבים לפרט בבקשתם למתן פס"ד את העובדות הרלוונטיות והחשובות הנ"ל, כדי שביהמ"ש יוכל להתרשם שהנתבעים מודעים לכך שהמו"מ הסתיים ושמחובתם, נוכח סיומו, להגיש בקשת רשות להתגונן. אני סבור שחובה דיונית זו של התובע מקבלת משנה תוקף בהינתן העובדה שהנתבעים אינם מיוצגים ע"י עו"ד ועומדים בנחיתות ברורה מול התובע וב"כ התובע, כאשר במקרה הנדון נחיתות הנתבעים ומצוקתם באות לידי ביטוי מיוחד גם בשל כך שהתובע נקט, במקביל לתביעה שבנדון, גם בהליכי הוצל"פ למימוש משכון (כמבטוחה) על רכב הנתבעים, וכיום הרכב נמכר בהוצל"פ ותמורתו הפחיתה (כנראה) את החוב מושא התביעה.

זו הזדמנות טובה לעמוד על הפרקטיקה הפסולה, והנפוצה לצערי, בכל הנוגע לאופן שבו תובעים מוסדיים (שמגישים תביעות רבות מאוד באופן שוטף) מבקשים לתת פס"ד בהיעדר הגנה או בהיעדר בקשת רשות להתגונן. עפ"י אותה פרקטיקה, כלל לא מוגשת למעשה בקשה למתן פס"ד, אלא מוגש רק נוסח של פס"ד לחתימה, בצירוף מסמכי מסירה של כתב התביעה לנתבעים. בכך, פוטרים עצמם התובעים ומיצגיהם שנוקטים בפרקטיקה זו מן החובה לפרט בבקשה את העובדות הרלוונטיות, דוגמת העובדה הרלוונטית והחשובה שהתבררה בתיק זה, בדבר אותו משא ומתן שהתקיים בין הצדדים. אני מודה כי גם אני חטאתי בעברי ושיתפתי פעולה עם פרקטיקה נפסדת זו, אך מעתה וכשאני מודע לכשליה, אשתדל שלא לעשות זאת.

לא מיותר לחזור ולהדגיש את היתרון המובנה הגדול והמובהק שיש לבנק תובע בסיטואציה כזו, שבה פונה אליו לקוחו הנתבע בעקבות קבלת מסמכי התביעה ומבקש להגיע עמו להסדר חוב תחת איום פס"ד והליכי ההוצל"פ. במקרה הנדון הכין ב"כ התובע טיוטת הסדר חוב, שהנתבעים סרבו לחתום עליה משסברו שהיא לא הוגנת. איני יודע מהם כל פרטי המו"מ, מה בדיוק נעשה ונאמר והוצג בו וכיצד בדיוק הוא הסתיים, אך ממה ששני הצדדים אמרו (והתובע אף בחר שלא לומר הדברים בתצהיר, משמע שלא בדרך חוקית), כלל לא ברור שב"כ התובע טרח להבהיר לנתבעים (ולוודא שהם יודעים ומבינים זאת) כי נוכח אי ההגעה להסדר המדובר מחובתם להגיש בקשת רשות להתגונן תוך מועד סביר (מתום המשא ומתן) שהיה עליו להקציב להם, דבר שמתחייב גם הוא מהגינות דיונית.

חשוב לי להדגיש, כי התובע הפר את חובת ההתנהלות הדיונית ההוגנת, לא רק כלפי הנתבעים, אלא גם כלפי בית המשפט. על התובע, המבקש מביהמ"ש נקיטת הליכים במעמד צד אחד (כמו הבקשה למתן פס"ד בהיעדר שבנדון) לפרט בה היטב את כל העובדות הרלוונטיות, והדברים כבר נקבעו בהלכה הפסוקה ואינם בגדר חידוש. משאינו עושה זאת, כמו במקרה שלנו, הוא מכשיל ממש את ביהמ"ש (העיוור למציאות שאינה חשופה בפניו ושאינה מתווכת לו ע"י היחיד שפונה אליו – התובע).

סיכום

פסה"ד שניתן ביום 27.10.16 בהיעדר בקשת רשות להתגונן – מבוטל מחובת הצדק.

אני מורה על עיכוב ביצוע פסה"ד בתיק הוצל"פ שנפתח לביצוע פסה"ד שבנדון. לגבי גורל הליכי הוצל"פ נוספים באותו תיק הוצל"פ, יש לפנות לרשם ההוצל"פ עפ"י סמכותו בסעיף 18 לחוק ההוצל"פ.