זו תביעה כספית על סך 100,000 ₪ שעניינה השבת הסכום הנתבע, ששילם התובע, עפ"י הסכם שכירות, וזכאי לטענתו להשבתו נוכח תניה מוסכמת בין הצדדים.
במקור הנתבע 2 היה מר ישראל רביב ז"ל, בעלה המנוח של הנתבעת 2, הואיל וניתן צו לפיו הנתבעת 2 הינה יורשת של המנוח, נרשמה כנתבעת 2 במקום המנוח.
לטענת התובע, שילם את הסך שתובע השבתו לנתבעים, ועל פי הסכם שכירות מיום 15.6.11, ולפיו שולם הסכום בקשר להשכרת חווה לגידול דגים, ששכר מן הנתבעים. בהסכם ניתנה לתובע אופציה לרכוש את החווה במחיר שהוסכם, ובכפוף לכך שיוצג בפני התובע אישור לפיו הוענקו לנתבעת ע"י המנהל זכויות חכירה במקום לפחות ל-10 שנים. אין חולק שהנתבעת רכשה את החווה מכונס נכסים שמונה בזמנו, והמכר אושר ע"י בית המשפט. אין חולק גם כי בחלוף 6 חודשים ממועד הסכם השכירות, לא הוצג ולא התקבל אישור המנהל לענין העברת הזכויות לנתבעים והארכת החכירה הנדרשת, ומשכך מתקיימת התניה המזכה את התובע בהשבה.
לטענת הנתבעת בהקשר זה, הואיל ורכשה את הזכויות נקיות מכונס נכסים, לא ראתה כל בעיה להתחייב לגבי העברת הזכויות לשמה, ובמועד של 6 חודשים, לטענתה כל האישורים הנדרשים של העסקה בין הכונסת לנתבעת התקבלו, למעט אישור משרד החקלאות, ענין שמנע את אישור העברה לשמה והארכת החכירה במנהל. לטענת הנתבעת, קציבת המועד של 6 חודשים במבוא להסכם השכירות, הואיל שני, לא היתה תנאי מהותי מבחינת הצדדים, שכן היה ברור לשני הצדדים, ולראיה טיוטה שהוכנה בענין, שמדובר בעצם בעסקת מכר עתידית, שנדחית, וכאשר הכוונה שמחד הנתבעת תסיים את העברת הזכויות כנדרש לשמה, ומאידך התובע יקבל את החזקה במקום ויתחיל להתארגן ולהכשיר את המקום לצורך הפעלת חוות הדגים לטווח ארוך. נטען שעמידת התובע על קוצו של יוד בחלוף אותם 6 חודשים שנזכרו בהסכם השכירות, מנוגדת לתכלית המקורית שבהסכמת הצדדים לענין הסכם מכר עתידי והסכם ארוך טווח, ובאה בחוסר תום לב, ובשל הסתבכות כלכלית והליך פש"ר של שותפו של התובע, מר עודד דסאו, באותו זמן, מה שגרם לתובע לסגת מן הכוונה המקורית להשקיע בחווה מיליונים ולטווח ארוך, ולדרוש את כספו חזרה, תוך עמידה דווקנית על לשון החוזה, ובניגוד לכוונתם האמיתית והמוצהרת של הצדדים עובר לחתימת ההסכם.
לגבי הנתבע 2 ז"ל שהוחלף ביורשת, הנתבעת 2, נטען להעדר יריבות באשר כל מסמכי התביעה אינם מלמדים על התקשרות או חבות כלשהיא אפשרית אישית, וכאשר כל ההסכמים, הטיוטות והתכתובות בענין היו בין התובע לנתבעת 1, בלבד.
לאחר שניתנה רשות להתגונן ונעשה ניסיון להגיע להסכמות במסגרת גישורית שלא צלח, הגישו הצדדים תצהירי עדות ומוצגים, תוך שחוזרים על הטענות והמסמכים התומכים. בדיון ההוכחות העידו, התובע בעצמו, ומטעם הנתבעים, עו"ד חיים בן משה שהיה נוכח בעת חתימת ההסכם נשוא התביעה בין הצדדים, ואישר שהתיקונים בכתב יד על ההסכם נעשו על ידו, וכן הנתבעת 2. העדים נחקרו בחקירה נגדית וב"כ הצדדים סיכמו את הטענות.
מן הדיון עולה שאין מחלוקת לגבי המסמכים שצורפו במסגרת התצהירים והדיון, דהיינו הסכם השכירות מיום 15.6.11, מסירת שיק על פיו על סך 100,000 ₪ ע"י התובע שנפרע, ומכתב ביטול הסכם של התובע מיום 6.3.12. בדיון הוצגה החלטה מתיק הפש"ר, שצורפה אף לבר"ל לפיו אושר הסכם מכר החווה בכינוס לנתבעת 1 ביום 2.9.04 , וכן קיומה של טיוטת הסכם מכר שהכין עו"ד בן משה בקשר לרכישת החווה ע"י התובע כנציג, מהנתבעת, ושלא נחתמה בסופו של יום, כאשר מה שנחתם הינו הסכם השכירות מ-15.6.11.
בסיכומיו טוען ב"כ התובע כי הוכח שהנדרש בסעיף 8 (ב) להסכם השכירות, התיקון בכתב יד, יחד עם ההואיל השני בהסכם שהוסף בכתב יד, לענין רישום הזכויות בחווה על שם הנתבעת 1 והארכת החכירה במועד שנקבע לא התקיים, ומשכך קמה הזכות להשבת מה ששולם על פי ההסכם וכמוסכם בו. נטען שהתובע פנה בענין רק לאחר כ-9 חודשים, המתין בסבלנות, ואף לא זכה למענה בענין. נטען גם שבהעדר רישום הזכויות במועד על שם הנתבעת ובכלל, קמה חבות אישית לבעלים שנפטר וקיבל את התשלום, חבות שעברה ליורשת, הנתבעת 2, וכאשר ככלל מדובר בהתנהגות מחוסרת תום לב.
ב"כ הנתבעים מציין שהנתבעת 2 הינה היורשת החוקית של המנוח וככל שיהיה חיוב אישי, יכול לחוב רק על נכסים שהנתבעת 2 ירשה מעיזבון בעלה המנוח, שכן לא התחייבה באופן אישי. נטען שבכל מקרה אין מקום לחבות אישית או בסיס ל"הרמת מסך" כלשהיא, או קביעה להתנהגות מחוסרת תום לב, שיש בה להביא לחבות אישית. לגבי הנתבעת 1 נטען כי ההסכם האמיתי בין הצדדים היה הסכם מכר, שבחובו גם אופציה המאפשרת לתובע לרכוש את הנכס במחיר ובתנאים מוסכמים. נטען כי הוכח שמכתב הביטול נשלח, לא בשל העובדה שטרם הושלמה למועדו העברת הזכויות, כאשר מדובר בענין פרוצדוראלי טכני, אלא מתוך מניעים כלכליים שגרמו לתובע לחזור בו מרצונו לרכוש את החווה והקשורים להסתבכותו הכלכלית של השותף לעסקה, מר עודד דסאו. כל שנותר לטיפול שהיה מסתיים בתוך זמן קצר, היה אישור טריוויאלי של משרד החקלאות, כאשר שאר האישורים התקבלו, וזולת הסיבה הכלכלית האמיתית לעיל, לא היתה שום סיבה שהתובע לא ימתין תקופה קצרה נוספת, כאשר מחזיק בחווה ומכין אותה לצרכיו, ויאפשר את השלמת העברת הזכויות הנדרשת.
לאחר עיון בחומר ושמיעת הצדדים, אני מחליט לדחות את התביעה האישית כנגד המנוח ז"ל שבמקומו באה היורשת, הנתבעת 2, באשר בסופו של יום בענין זה לא הורם ע"י התובע הנטל הנדרש בענין, הסכם השכירות בין הנתבעת 1, ע"י מנהלה המנוח, חתום בחותמת הנתבעת 1 בכל עמודיו ובסופו, אין שום אינדיקציה לחבות אישית על פי ההסכם, ברי שחתימת המנוח נמצאת בהסכם, אך זאת כמנהל הנתבעת יחד עם חותמתה. גם אישור קבלת השיק נעשה ע"י הנתבעת 1 באמצעות המנוח וכן מכתב הביטול נשלח ע"י התובע לנתבעת 1, לא ראיתי בעובדה שאכן לא אושרה בסופו של יום העברת הזכות והארכת חכירה לנתבעת של המינהל, כענין המעניק זכות תביעה אישית כנגד המנוח. לפי החלטת בית המשפט, המכר אושר לנתבעת 1, וברי שבמועד העסקה המנוח טיפל בענין כמנהלה, אך עדיין החבות, ובהעדר ערבות אישית או אינדיקציה אחרת לחבות אישית, היא של הגוף שהתחייב בהסכם כלפי התובעת והוא הנתבעת 1 בלבד. אין מקום לקבוע, ולא הוכח באופן מספק, שאי קבלת אישור המינהל הנדרש, מהווה התנהגות שלא בתום לב של המנוח, המצדיק הטלת חיוב אישי עליו או חליפו.