תא"ק 25742-02-13 לוי חמדי נ' כהן ואח'

1.הצדדים ניהלו הליכים משפטיים בגין נכס הנמצא ברח' הפורצים 24, ירושלים (להלן – הנכס).

2.בכתב התביעה שהוגש בהליך של סדר דין מקוצר תבעה התובעת שני סכומים.

הראשון סכום של כ-11,000 דולר בגין התעשרות שלא כדין של הנתבעים לאור העובדה כי התובעת שילמה מכיסה סך של 306,000 ₪ לבנק לאומי לישראל בע"מ וזאת לצורך הסרת שעבוד שרבץ על הנכס לתובעת בבנק.

השני, תשלום בסך של 107,750 ₪ בגין הפרות של הסכם המכר מיום 4.1.09 שנכרת בין הצדדים במסגרת הליך של פירוק שיתוף בנכס.

3.הנתבעים עתרו לסילוק התביעה על הסף, למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן.

הנתבעים באמצעות תצהירו של הנתבע מס' 1 דוחים את כל טענותיה של התובעת.

באשר לסעד הכספי הראשון נטען כי זכויות הבעלות בנכס נמכרו כשהן נקיות מכל זכות אחרת ולפיכך לא ברור מהו מקור התביעה של הסעד הכספי.

הנתבעים בתגובה לעניין הסעד הכספי השני מכחישים את טענות התובעת ובעיקר מהעובדה כי התובעת הציגה אישור זכויות מוטעה ולפיה היא דיירת מוגנת בנכס. עוד חולקים הנתבעים על הפרשנות השיפוטית של התובעת להסכם המכר ולתוצאות המשפטיות הנובעות ממנו.

4.לאחר עיון בטענות הצדדים ובהתאם להלכה הפסוקה נחה דעתי כי בשלב זה הציגו הנתבעים הגנה לכאורה כנגד התביעה.

5.בית המשפט הדן בבקשה לרשות להתגונן תפקידו לברר אם בטענות הנתבעים בהנחה שתוכח מהבחינה העובדתית, יש משום עילת הגנה, אך משעה שטענתו זו עברה מבחן זה, אין לבית המשפט לא סמכות ולא שיקול דעת למנוע ממנו להתגונן בעילה זו.

הזכות להתגונן הינה זכות חוקתית, ולפיכך די אם הנתבע הראה ולא קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק בירור המחלוקת לגופה.