תא"ק 25157-09-14 סיגל נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1.התובע היה מעורב בתאונת דרכים ביום 20.04.2006, וכתוצאה מכך נגרמו לטענתו נזקים לרכבו, בסך 44,088 ₪, בערכים ליום הגשת התביעה. התובע הגיש ביום 09.09.2014 תביעתו כנגד חברת הביטוח שביטחה את הרכב בפוליסה לביטוח "מקיף".

2.הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה ובבקשה לדחיית התביעה על הסף, מאחר ותקופת ההתיישנות של התביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים מיום אירוע מקרה הביטוח. עמדת הנתבעת הינה לפיכך, כי התביעה התיישנה למעלה מחמש שנים בטרם נפתח התיק בבית המשפט, ואין התובע רשאי עוד לנהל את תביעתו.

3.התובע סבור כי יש לראות בפעולות הנתבעת, שפורטו בתגובתו (הזמנת חוות דעת, תשלום לשמאי, קבלה והעברת טופס דרישה לחברת "הפניקס", קשר טלפוני ואישור על טיפול בתביעתו) משום קבלת אחריות לאירוע.

בנסיבות אלה, טען התובע בתשובה שהוגשה בנוגע לבקשה לביטול פסק הדין, בהתייחס לסיכויי התביעה:

"הנתבעת פעלה בתוך תקופת ההתיישנות ושנים לאחר מיכן באופן שיש בו 'הודאה שאין עמה טיעון לעניין ההתיישנות' (כלשון סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958).".

דיון והכרעה

4.אקדים אפילוג לפרולוג ואציין כי יש לקבל הבקשה ולדחות את התביעה מחמת התיישנות.

5.דיני ההתיישנות נועדו "לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 [(2003]. כך, יש לאזן בין זכות התובע לממש את זכות הפניה לערכאות, לזכות הנתבע שלא להיות חשוף לעד לסיכון להיתבע, הכל לצורך יצירת וודאות ותיחום הזמן הנדרש לשמירת ראיות.

6.בית המשפט המחוזי בחיפה קבע, בע"א 6398-11-08, יצחק חייט נ. דקלה חברה לביטוח בע"מ [27.04.2010], את חובתה של מבטחת להבהיר למבוטח בפניותיה, כי תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח היא שלוש שנים ממועד התרחשות "מקרה הביטוח". זאת, על מנת שלא להטעות את המבוטח, שיכול לסבור כי תביעתו לא תתיישן אלא לאחר חלוף 7 שנים מאותו מקרה.

על כן, אם התובע היה מגיש את התביעה בתוך ה"חלון" הזמן שבין 3 שנים ממועד התאונה ל- 7 שנים ממנה, ייתכן שראוי היה לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, וטענותיו היו נבחנות לגופן.

7.בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, נקבעה תקופת התיישנות של 3 שנים להגשת תביעה בגין תגמולי ביטוח, תקופה שיש למנות מיום "מקרה הביטוח". בית המשפט העליון קבע בע"א 1806/05, הראל חברה לביטוח בע"מ נ. עז' המנוח דוד אמיתי ז"ל, פ"ד סב(4) 231, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות בת 3 השנים ממועד אירוע התאונה, מועד שאינו שנוי במחלוקת, ועד להגשת תביעה לבית המשפט.

8.במקרה דנן, "מקרה הביטוח" הינו תאונת הדרכים בה נפגע רכבו של התובע, הרי שתאריך התאונה הינו המועד ממנו יש למנות את 3 השנים עד להתיישנות עילת התביעה.

בעניינו, חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח, ואף זו "הרגילה", בת 7 שנים, שנקבעה בחוק ההתיישנות תשי"ח-1958. זאת, כאשר התובע הגיש את התביעה קרוב לשמונה שנים וחצי לאחר תאונת הדרכים בעטיה הוגשה התביעה.

9.בנסיבות אלה, אין כל רלבנטיות לשאלה, אם התובע קיבל מידע והסבר מלאים באשר ל קיומה של תקופת התיישנות מיוחדת, קצרה מזו החלה בתביעות אחרות, בשל הוראת החוק בחוק חוזה הביטוח. במקרה דנן, גם אלמלא הוראה זו, היה מדובר על תביעה שעילתה התיישנה בשל חלוף המועד להגשתה.

10.בטענות התובע היתה התייחסות לפעולות שבוצעו על ידי הנתבעת, ובין השאר נטען בסעיף 3ג לתגובה, כי "כחמש שנים לאחר התאונה הנתבעת המציאה לתובע טופס דרישה לחברת הפניקס...".

טענה עובדתית זו לא נתמכה בתצהיר ואף לא במסמך הנושא תאריך, על פיו ניתן יהיה לקבוע אם נכונים הדברים, אם לאו. בנוסף, בשל העדר אסמכתא לאותה פנייה, גם לא ניתן לבחון ולקבוע כי, כטענת התובע, לא היה באותה פנייה טיעון לעניין התיישנות.

11.גם אם אקבל את טענת התובע, לפיה השיהוי הממושך בהגשת התביעה נבע מקשר שהיה לו עם המבטחת, לא יהיה בכך כדי לשנות את מסקנתי. העובדה כי במהלך השנים קיבל התובע מסמך שנדרש למלא עבור חברת הביטוח "הפניקס" (שהיא ככל הנראה מבטחת הרכב הנוסף המעורב בתאונה) אין בה – אפילו היא נכונה – משום "הודאה בקיום זכות" של התובע, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר מביאה לדחיית המועד ממנו תמנה תקופת ההתיישנות עד ליום ההודאה.

12.בנוסף לכך שהתובע לא הוכיח העברת הטופס על ידי הנתבעת, הרי שגם אם נעשה כך, אין לטעמי בתיווך בהעברת טופס של מי שעשוי לשלם לתובע פיצוי בגין נזקיו, משום "הודאה בקיום זכות" של התובע כלפי הנתבעת.