תא"ק 2439-12-11 לשיכון בישראל נ' טריקין ואח'

רקע וטענות הצדדים
 האם חייבים הנתבעת ובנה לפנות את הדירה שהושכרה להם ולשלם את יתרת החוב לפי רישומי התובעת, או שמא אין מקום לסלק ידם וזכאים הם לפטור מדמי השכירות בגין מצב הדירה.

1.ביום 5.11.06 נערך הסכם שכירות בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) להשכרת דירה מספר 16 בקומה 4 ברחוב משעול אשר 1 קריית גת (להלן: הדירה). הנתבע 2 הינו בנה הבגיר של הנתבעת אשר גר עמה, לנתבעת גם בת קטינה. הנתבע 3 הינו אביה של הנתבעת וערב ביחד עם הנתבע 4 להסכם השכירות.

כתב התביעה הוגש בגין חוב דמי שכירות והוצאות נלוות בסכום כולל של 11,689 ₪ נכון ליום 27.11.11, בהתאם לתדפיס שצורף לתביעה. נטען כי החיוב החודשי בדמי שכירות, נכון למועד הגשת התביעה, עמד על סך של 708 ₪ והעדר תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית לפי סעיף 5(ז) להסכם, המזכה את התובעת לדרוש את סילוק ידם של הנתבעים 1-2 מהדירה.

2.כנגד כל הנתבעים ניתן ביום 15.2.12 פסק דין בהעדר הגנה. הנתבעים 1-2 עתרו לביטול פסק הדין ובקשתם התקבלה ביום 17.12.12. בבקשה לביטול פסק דין, המהווה בפועל כתב הגנת הנתבעים 1-2, נטען כי באוקטובר 2010 החלה רטיבות בקירות הדירה והופעת עובש. נטען כי הנתבעת נאלצה לעזוב את הדירה מחמת מצבה ולעבור לבית הוריה, עד לאפריל 2011, מועד בו בוצעו תיקונים חלקיים. נטען כי בחורף 2011 חזרה הרטיבות אשר לא אפשרה מגורים סבירים ופנייתה לתובעת לתקן את הליקויים נדחתה בטענה כי יש לשלם את החוב. נטען לנזקים לרכוש הנתבעת בסכום כולל של 3,300 ₪. לטענת הנתבעת הפרה התובעת את חובתה החוזית והחוקית לתקן את הליקויים במושכר ולפיכך לא זכאית התובעת לדמי שכירות בגין התקופות בהן נאלצה הנתבעת לעזוב את הדירה.

עוד הועלו טענות לא ברורות ביחס לשיעור דמי השכירות. בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין נטען כי ביום 1.4.08 החלה הנתבעת לשלם 280 ₪ לחודש נוכח תוספת הכנסה מבנה שהוכר כנכה. עוד טענה כי ביום 1.3.10 החלה לעבוד במשרה מלאה ודמי השכירות עלו לסכום חודשי של כ- 1,000 ₪. בתצהיר עדותה הראשית שונתה הטענה ונטען כי דמי השכירות עלו ביום 1.3.10 לסך של כ- 750 ₪ בגין קצבת הנכות של הבן. מתצהירה עולה כי דמי השכירות עודכנו לסך של 250 ₪ מנובמבר 2014, לטענתה מאחר והתובעת הבינה כי אין לראות בקצבת הנכות כהכנסה.

דיון והכרעה

גובה חוב השכירות

3.מטעם התובעת הוגש תצהיר קצר של רכזת השטח, ג'ני אוזן (להלן: ג'ני), אשר החלה לעבוד בשנת 2012. התצהיר מפנה לנספחי כתב התביעה ונסמך על דף החשבון שצורף לה. לא צורף תיק הנכס, למרות שהעדה התייצבה עימו לעדות. לא הוגשו ביקורי המעגל ואף לא הוגש תדפיס של חיובים ותשלומי הנתבעת. לא ניתן להשלים את החסר על ידי הטענות בסיכומי התובעת אשר כללו טענות עובדתיות בנוגע לשיעורי דמי השכירות ומועדי תשלומם. למרות החסר הראייתי האמור, לא נסתר תדפיס החוב שהגישה התובעת, למרות שלא הוכח כנדרש בגין אילו תקופות נצבר החוב. מהנטען בדיון עולה כי הנתבעת ממשיכה לא לשלם באופן סדיר את דמי השכירות.

מעדותה של ג'ני עולה כי ההנחה האחרונה שניתנה לנתבעת פקעה במאי 2010, עת החלה להיות מחוייבת בדמי השכירות המירביים שעמדו על כ- 750 ₪ לחודש, עד שעודכנה הנחה בשנת 2014. עובדה זו מתיישבת עם עדות הנתבעת שטענה כי בשנת 2010 הגישה מסמכים ונאמר לה שאינה זכאית להנחה. לטענתה, לא הוגשו בפועל המסמכים ולא ידעה בהמשך כי זכאית להנחות, עד לביקורה של ג'ני בשנת 2014. אין בידי לקבל טענת הנתבעת כי חוייבה ביתר בדמי שכירות. לא הוכח כי הנתבעת החשיבה את קצבת הבן הנכה כחלק מהכנסת המשפחה, אלא עולה כי הנתבעת הייתה מודעת כי הכנסתה עלתה על הסכום המזכה בהנחה. לראיה, תצהירה בבקשה לביטול פסק הדין בו הודתה כי החלה לעבוד במשרה מלאה בשנת 2010 ובוטלה ההנחה שניתנה לה. יתרה מכך, קביעת דמי שכירות הינה סמכות מינהלית המוקנית באופן בלעדי לתובעת מכח הנחיות משרד השיכון. בית המשפט לא יתערב בקביעת שיעור דמי השכירות ובמידה והנהלים מאפשרים מתן הנחות רטרואקטיביות לתקופה קצובה, אין מקום לסטות מנהלים אלו במסגרת ההליך המשפטי. לא נטען ולא הוכח כי התובעת הטעתה את הנתבעת בדבר זכותה לקבל הנחות, אלא עולה כי הנתבעת לא קיבלה הנחה מאחר ולא הייתה זכאית לקבלה.

הנתבעת עתרה לקיזוז נזקים שנגרמו לרכושה. בסיכומיה עלה סכום הקיזוז ועוגל לסך של 5,000 ₪ ללא ביסוס. טענת הקיזוז לא פורטה כנדרש, לא צורפו אסמכתאות לנזקים הנטענים, ולכן לא זכאית הנתבעת לקזז מחובה כלפי התובעת נזקים נטענים שנגרמו לרכוש בדירה.

לפיכך הוכח כי נצברה יתרת חוב בסך 11,689 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.