תא"ק 23647-05-16 עירית ירושלים נ' אלון מוסאיוף

בתביעה הנדונה, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום חובות ארנונה עבור השנים 2003 ו-2004. עניינו של פסק-דין זה הוא בבקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

כתב התביעה, פירוט ההליכים ועיקרי טענות הצדדים

2.בכתב התביעה שהוגש ביום 10.5.2016 בהליך של סדר דין מקוצר, עתרה התובעת כאמור, לחייב את הנתבע לשלם חוב ארנונה בסך 173,656 ₪ (נכון ליום 24.2.2016), בקשר לנכס הנמצא ברחוב שטראוס 25 בירושלים (להלן – הנכס).

במסגרת כתב התביעה לא ציינה התובעת את התקופה שבמהלכה נוצר החוב. זאת בניגוד להוראת תקנה 9(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), אשר על-פיה על כתב התביעה לכלול בין השאר, גם את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה" (תקנה 9(5)). נעיר כבר עתה, כי להוראה זו חשיבות רבה, בין השאר, כדי ללמד אם התביעה התיישנה אם לאו.

רק מעיון בטופס פירוט חוב הארנונה המצורף אל כתב התביעה ניתן ללמוד כי החוב הנתבע נוצר, כך נראה, בתקופה שמיום 1.1.2003 ועד יום 31.12.2004 (תקופה שראשיתה לפני כשלוש-עשרה שנים וחצי וסופה לפני כאחת-עשרה שנים וחצי).

3.הנתבע, שאינו מיוצג באמצעות עורך-דין, הגיש ביום 18.5.2016 בקשת רשות להתגונן, אשר בה טען כי התובעת יודעת שהוא הוכרז פושט רגל וכי מונה נאמן לנכסיו. לפיכך, "לא שייך שאחרי 18 שנה" ימשיך להחזיק נכסים על שמו. שכן לטענתו, כל נכסיו נמכרו בין באמצעות הנאמן ובין באמצעות ההוצאה לפועל. עוד טען, כי התובעת התחייבה בבית המשפט (במסגרת בקשה 144 בתיק פש"ר 165/99) לתקן את רשימת המחזיקים, אך לא עשתה כן. לטענתו, לא רק שאינו מחזיק בנכס נושא התביעה, אלא שלמיטב ידיעתו מדובר בנכס שיש לסווגו כנכס למגורים ולא כפי שסווג.

4.בהתאם להחלטה מיום 18.5.2016, שבה התבקשה התובעת להגיב לבקשת הרשות להתגונן, הוגשה תגובתה ביום 23.6.2016. בתגובתה טענה, כי זכויות הבעלות על הנכס רשומות בלשכת המקרקעין על שם הנתבע וכי בפסק-דין שניתן בבית המשפט העליון (ע"א 8543/07 עו"ד י' מולכו נ' אלון מוסאיוף (16.3.2009)), נקבע כי הנכס יוחרג מקופת פשיטת הרגל בעניינו של הנתבע. כן נקבע שם, כי זכויות הבעלות של הנתבע לא נמכרו במסגרת הליכי הוצאה לפועל, אלא הזכויות שהיו רשומות על שם הבנק הבינלאומי הומחו למיטיב של הנתבע, אשר התחייב שלא לפנות את הנתבע ואת משפחתו מהנכס.

עוד טענה התובעת כי אם הנתבע טוען שהנכס נמכר, כי אז לא ברור כיצד ידע לומר שהוא משמש למגורים. בכל מקרה, לטענתה, אין קשר בין הליכי פשיטת רגל לבין החזקה בנכס והחובה לשלם ארנונה בשל כך. מכל מקום הוסיפה, כי טענת חייב בתשלום ארנונה כי אינו מחזיק בנכס או טענה בדבר סיווג לא נכון, הן טענות שמקומן להתברר במסגרת הליכים מנהליים (השגה, ערר וערעור מנהלי) על-פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976. לכן, אם הנתבע נמנע מלמצות את האפשרות להשיג על חובו במסגרת הליכים אלו, כי אז לטענת התובעת, הוא מנוע מלהעלות עתה את טענותיו האמורות במסגרת התביעה הנדונה.

5.הנתבע התבקש להשיב לטענות התובעת וביום 14.7.2016 הגיש תשובה מטעמו ובקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. על-פי טענת הנתבע (שציין כי הנכס מצוי בקומה השנייה בבניין שבו הוא גר בקומה הראשונה), התביעה הנדונה היא תביעה כספית אשר הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. על-פי הוראות סעיפים 2 ו-5 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) תביעה כספית מתיישנת בחלוף שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה ואילו התביעה הנדונה הוגשה בחלוף למעלה מאחת-עשרה שנה מאז נולדה. הנתבע הטעים, כי במהלך השנים מאז נוצר החוב, לא נקטה התובעת כל הליך גביה בקשר לחוב הנתבע בתביעה הנדונה וכי אף כלל לא פנתה אליו בקשר לחוב זה.