תא"ק 22795-01-17 בנק לאומי לישראל בעמ נ' אורן ואח'

המשיב הגיש כנגד המבקש וכנגד הגברת לאה אורן (להלן – הנתבעת הנוספת) תובענה כספית להשבת הסך של 490,685 ₪ (להלן יחד – הנתבעים). לטענת המשיב, בכתב התביעה, המבקש יחד עם הנתבעת הנוספת חבים למשיב את הסכום האמור, שמורכב משתי הלוואות אשר הנתבעים לא פרעו.

לטענת המשיב, כנגד אחת ההלוואות התחייבו הנתבעים לרשום משכנתא על בית מגוריהם בקרית יערים. ואולם, מסיבה שאינה ברורה, רישום הערת המשכנתא אכן נעשה, ובאותו יום נמחק. בכתב התביעה לא פורט מדוע הדבר נעשה, ואולם התוצאה היא, כי המשיב לא מחזיק בבטוחה מסוג משכנתא להבטחת פירעון אחת ההלוואות.

הנתבעים לא התגוננו כנגד התובענה, והמשיב ביקש וקיבל פסק דין בהעדר הגנה ביום 16.02.2017 (כבוד הרשם יוחנן גבאי). ביום 19.02.2017 הוגשה מטעם המבקש בקשה לתיק, אשר הוכתרה ב"בקשת רשות להתגונן". בהחלטתי מאותו יום ציינתי, כי בתובענה ניתן פסק דין בהעדר הגנה, ויש להגיש בקשה לביטולו תחילה.

מרישומי נט המשפט עולה, כי פסק הדין נמסר לנתבעים ביום 15.03.2017 על ידי דואר ישראל, והחלטתי מיום 19.02.2017 לא נמסרה – משום שלא נדרשה על ידי מי מהנתבעים והושבה לשולח (בית המשפט).

ביום 22.06.2017 הוגשה בקשה מטעם המבקש – לביטול פסק הדין. הבקשה הועברה, על פי החלטתי, לתגובת המשיב וביצועו של פסק הדין עוכב.

בבקשתו של המבקש נטען, כי מקורו של המחדל, באי הגשת בקשת רשות להתגונן בזמן, הוא בכך שהמבקש סבר כי יכול להגיש את בקשת רשות להתגונן בבית משפט השלום בירושלים, לו הוא מייחס סמכות מקומית לדון בתובענה זו. בשלב זה לא פירט המבקש כל נימוק התומך בהגנתו לגופה של התובענה.

בתשובת המשיב לבקשה – התנגד המשיב לבקשה מכל וכל. לטענתו, מדובר בניצול ציני של זכות הגישה לערכאות, כאשר המבקש ידע גם ידע זמן רב אודות קיומו של פסק הדין, ורק בחודש יוני 2017 מיהר להגיש את הבקשה לביטול פסק הדין, שעה שההליכים שנקט המשיב במסגרת תיק ההוצאה לפועל מושא פסק הדין – הפריעו למבקש. עוד נטען, כי המשיב המתין עם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, וכאשר עשה כן בסופו של יום, שילם אגרה של כ-5,359 ₪ בגין פתיחתו, וזאת מתוך נקודת הנחה, כי המבקש זנח את הגנתו בתובענה זו.

לגופו של עניין נטען, כי למבקש אין כל טענת הגנה. המשיב הרחיב וטען, כי גם פתיחת תיק הוצאה לפועל אחר, לשם אכיפת תשלום הפיגורים אותה עת – לא הביאו את המבקש לתשלום חובו. כמו כן, נטען, כי סכום החוב המיוחס למבקש בתיק ההוצאה לפועל – הובא בחשבון בסכום שנתבע במסגרת תובענה זו. מעבר לזה, נטען, כי הנתבעים הפרו את התנאי הסכם ההלוואה, כאשר שלא רק שלא הועמד הנכס כבטוחה באמצעות רישום משכנתא (או רישום שנמחק), אלא שהוטל עיקול על הנכס אשר היה צריך לשמש כבטוחה, ובכך הופר הסכם ההלוואה פעם נוספת.