תא"ק 21194-08 עיריית ירושלים נ' כראמה

בפני בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התגוננות.

עסקינן בתביעה ע"ס 61,156 ₪ שהוגשה כנגד המבקש, שבבסיסה הליכים לגביית חוב ארנונה.

תמצית טענות הצדדים:

1. אליבא דמבקש, כתב התביעה מעולם לא הומצאו לידיו. המבקש טען כי בזמנים הרלוונטיים עובר לביצוע המסירה, הוא לא היה נמצא בנכס נשוא התובענה. לחילופין ולמען הזהירות נטען, כי יש לבטל את פסק הדין גם משיקול דעת בית המשפט וזאת, בהינתן טענות ההגנה המבוססות של המבקש לרבות הטענה כי לא שכר בפועל את הנכס בשכירות משנה כעולה הן מלשון הבקשה והן מהדיון מיום 23.5.12.

    

2. המשיבה התנגדה לביטול פסק הדין. לגישתה, ההמצאה בוצעה כדין פעמיים אך המבקש סרב לחתום על אישורי המסירה, יוער כי לא סביר שהשליח יטעה פעמיים ויבצע את המסירה למאן דהוא שאינו הנתבע. באשר לגוף הבקשה נטען כי חזקה על הנתבע שידע על תוכנו של המסמך אשר עליו חתם, ומשכך הוא בבחינת המחזיק במושכר ומשלא פעל למול התובעת עם היוודע לו על חיובו לראשונה במסגרת השגה , הרי שכל המחלוקות לעניין תשלום הארנונה הינן במסגרת היחסים בין הנתבע לבין משכירי הנכס.

    

   דיון:

   המסגרת הנורמטיבית:

   1. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הדנה בביטול החלטה על פי צד אחד קובעת את שלהלן: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים...".

       

   2. הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט לשקול ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, עליו להבחין בין שני מקרים: הראשון - ביטול מחובת הצדק, שעה שנוכח בית המשפט כי נפל פגם בהליך. המקרה השני - לא נפל כל פגם בהליך וביטול פסק הדין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.