תא"ק 20037-03-14 ניר נ' חכמוב

בקשה לתיקון כתב התביעה, לעיון בתיק ולגילוי מסמכים.

בכתב התביעה נטען כי אביו של התובע מימן הליך משפטי שבת זוגו צד לו. בני הזוג נפטרו זה מכבר. המימון נעשה באמצעות העברה בנקאית ישירה מחשבונו אל חשבון עורך הדין שייצג את המנוחה. כעת, תובע בנו של המנוח את בתה של המנוחה, בטענה כי ניתנה לה הלוואה שיש להשיב. הטענות בכתב התביעה מופנות בעיקר כלפי הנתבעת. זו טענה בהגנתה כי אין מדובר בהלוואה כי אם במתנה וכי בכל מקרה אין התביעה מגלה עילה כנגדה. כעת, מבקש התובע לתקן את כתב התביעה על דרך צירופו של עיזבון המנוחה – אמה של הנתבעת, כנתבע בהליך. כן דרש כי תועבר אליו הצוואה וכי יורשה לו לעיין בתיק בית המשפט לשמו הוענקו הכספים (ת"א 2115/06).

התביעה המקורית הוגשה ביום 10.3.14.ביום 7.7.14 התקיים דיון במסגרתו ניתנה בהסכמה הרשות להגן, ונקבעו קדם משפט על בסיס תצהירי ראיות לחודש ינואר 2015 וכן ישיבת הוכחות לחודש מרץ 2015. הבקשה דנן הוגשה ביום 23.10.14. חלק הבקשה העוסק ב"גילוי מסמכים" עניינו בהמצאת הצוואה ובוצע לאחר הגשתה.

בתגובתה לבקשה, התנגדה המשיבה לבקשה לתיקון התביעה. לטענה, כתב התביעה המתוקן אינו מגלה עילה משפטית כנגד עזבון המנוחה. הבקשה הוגשה בשיהוי שכן, עובדת הפטירה הייתה ידועה למבקש עוד בעת שהוגשה התביעה המקורית.

בתשובתו לתגובה, טען המבקש עומדת לו עילה ברורה להוספת עזבון המנוחה שכן, עוה"ד שייצג את המנוחה ציין במכתב ובחשבוניות מס כי הסכום שקיבל הוא מאת "הגב' בתיה שם טוב (המנוחה – ה.פ.) באמצעות הגב' מרים חכמוב, מר גיורא ניר". המבקש טוען כי מימון ההליך המשפטי המשותף של המשיבה והמנוחה נעשה על פי בקשת המשיבה למימון ההליך באמצעות הלוואה, וכי "גם אם המשיבה היא שבקשה את ההלוואה, אין כל הצדקה להתעשר על חשבונו שלא כדין, בין אם המדובר במשיבה ובין אם המדובר בעזבון המנוחה". לגבי טענת השיהוי, טען כי זו אינה במקומה שכן, ידיעת המבקש על דבר הפטירה אינה כשלעצמה שיקול בפסילת הבקשה וכי טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית.

דיון

לשון תקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

22. (א) מותר לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת את כל הנתבעים למתן סעד – בין ביחד, לחוד ובין לחלופין – בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית.

(ב) היה לתובע ספק ממי הוא זכאי לתבוע, רשאי הוא לצרף נתבעים אחדים כדי ששאלת החבות ומידת החבות של כל אחד מהם תוכרע בין כל בעלי הדין.

(ג) אין צורך שכל נתבע יהא לו ענין לגבי כל הסעד שתובעים בתובענה".