תא"ק 17051-11-14 מכללת מר אליאס-אעבלין

המשיבה הגישה נגד המבקשת תביעה בגין אי העברת כספי הקצבות, שהמבקשת מקבלת עבורה כמוסד חינוכי מוכר לא רשמי מאת משרד החינוך, ושהצטברו משנת 2006 עד ליום 30/9/14 לסך 579,473 ₪ (חוות דעת חשבונאית, נספח א' לכתב התביעה). כבר בכתב התביעה הובהר כי הסכומים אינם משולמים בשל מחלוקת בין הצדדים הן בעניין היקף זכאות המשיבה להקצבות (כגון בעניין סייעת רפואית) ובעיקר בעניין קיזוז חובות המשיבה למבקשת בגין היטל ביוב, מים וארנונה, וכי המבקשת טוענת כי המשיבה נמצאת ביתרת חובה משמעותית למבקשת.

המבקשת עתרה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" בהעדר ראשית ראייה להתחייבות ובשל היות הסכום לא קצוב. כמו כן העלתה את נימוקי בקשת הרשות להתגונן לפיהם המשיבה חבה למבקשת סכום של מעל 2 מיליון ₪ בגין ארנונה, לאחר שניתן ביום 12/3/14 פסק דין בעתירה מנהלית (עת"מ 1041-05-13), שפטר את המבקשת מחלק מהארנונה, וסכום נוסף בסך 583,229 ₪ בגין היטל ביוב. על פסק הדין הוגש ערעור, שבינתיים התקבל.

המשיבה הגישה תגובה, בה טענה כי התביעה מתאימה לסדר דין מקוצר הן כתביעה מכח חיקוק והן כתביעה מכח הסכם, וכי בהעברת הקצבות בשנים הקודמות יש משום הודאה בקיום הסכם מסגרת וראשית ראייה להתחייבות. המשיבה מפנה גם לבקשת הרשות להתגונן עצמה, בה נטענה טענת הקיזוז, המהווה טענה מסוג "הודאה והדחה", המאמתת את ההתחייבות וסכומה. לעניין קציבות הסכום, טענה המשיבה כי חוות הדעת של רואה החשבון מטעמה מתבססת על נתונים ממשרד החינוך ומציגה חישוב אריתמטי.

לגוף ההגנה העלתה המשיבה טענותיה, כשהעיקרית ביניהן הינה כי המבקשת אינה זכאית לקזז סכומים מתוך ההקצבות ממשרד החינוך, לפי חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות והגנת נכסים למטרות חינוך), תש"ס-2000.

עוד טענה המשיבה כי המבקשת לא פירטה את סכום הקיזוז, כי יש ספק בזכותה לחייב בהיטל ביוב, כי חלק מחוב הארנונה התיישן, כי תביעת המבקשת לקיזוז לוקה בשיהוי, כי סכום החיוב בארנונה אינו חלוט, לאור הגשת הערעור על פסק הדין בעתירה המנהלית ועוד.

ביקשתי עמדת המשיבה להתאמה העניינית של תביעה לסדר דין מקוצר, והיא עמדה על תגובתה, ואף חיזקה אותה בכך שעדכנה כי הערעור על פסק הדין בעירה המנהלית התקבל, ונקבע כי המשיבה זכאית לפטור מלא מתשלום ארנונה (פסק דין מיום 26/1/15 בעע"מ 2217/14). המשיבה גם עתרה למתן פסק דין חלקי בסכום, בו הודתה המבקשת בסך 393,353 ₪, במכתבה מיום 8/12/14.

המבקשת ניצלה את זכות התגובה לתגובה, וטענה כי הפטור מארנונה, שקיבלה המשיבה מתייחס רק לבית ספר אחד, בשטח 4,400 מ"ר, וכי חוב הארנונה, שנטען ע"י המבקשת בסך מעל 2 מיליון ₪, מתייחס רק לשטח הנותר. עוד טענה המבקשת כי לאחר פסק הדין בערעור עתירה מנהלית, ולפי ההסכמה, נערכה מדידה ושטח בית הספר נשוא העתירה הינו רק 2,640 מ"ר. המבקשת טוענת כי חוב הארנונה הינו חלוט, משלא הוגשה השגה, וכי היתה זכאית לקזז את החוב כנגד הסכומים המגיעים למשיבה, כפי שעשתה. המבקשת טוענת כי חוק היעוד לא מונע גביית ארנונה והוא חל רק על עיקול כספים. המבקשת טוענת כי התיק אינו מתאים לסדר דיו מקוצר.

לאחר שסקרתי בקצרה את טענות הצדדים אני מוצאת כי אין הצדקה לנהל את התיק בסדר דין מקוצר, ואף אם היתה התביעה מתאימה פורמלית לדיון באופן זה, אני מקבלת את בקשת הרשות להתגונן של המבקשת ללא דיון וללא צו להוצאות משני טעמים: האחד, נימוקי ההגנה עצמם והשני, אופן הגשת התביעה ומועדה.

התביעה הוגשה ביום 9/11/14, ובה נתבעו ההקצבות, שהגיעו למשיבה לטענתה מיום 1/1/06 ועד מועד הגשת עריכת חוות הדעת מיום 30/9/14, בניכוי תשלומים ששולמו למשיבה באותן שנים. לכתב התביעה צורף מכתב דרישה ראשון מיום 3/12/13, ולא נטען כי לפני כן הועלתה דרישה כזו ע"י המשיבה. אף אם לא תהיה התיישנות של חלק מסכום התביעה, עקב הדרישה, הרי שלמצער מדובר בשיהוי משמעותי, שאינו מצדיק ניהול התביעה בסדר דין מקוצר. גם העובדה שהדרישה, שנשלחה היתה ע"ס מעל 800,000 ₪, והתביעה וחוות הדעת נקבו בסכום של כחצי מיליון ₪ בלבד, מעידה כי התיאור "סכום קצוב" אינו הולם את התביעה.

מעבר לכך, המבקשת הציגה הגנה ראויה לבירור ומפורטת, לפיה חובות המשיבה למבקשת בגין ארנונה, לאחר מתן הפטור לאחד מבתי הספר, עולים על סכום התביעה באופן משמעותי, וגם המבקשת ערכה חוות דעת מטעמה.