תא"ק 16822-04-14 פקלר ואח' נ' הרשקו ואח'

המבקשים עותרים לביטול פסק-דין שניתן בהעדר התגוננות ביום 17.6.2014, ובו חויבו המבקשים לשלם למשיבים סך של כ-35,000 ₪, שמקורו חובות שונים של המבקשת למשיבים, שהשכירו לה דירה, וכן פיצוי מוסכם לאור איחור נטען בפינוי. המבקש, אביה של המבקשת, ערב להתחייבויותיה על פי הסכם השכירות.

המבקשת טוענת כי לא התגוננה מחמת היותה נתונה בקשיים נפשיים שהקשו על תפקודה. לראיה היא מצרפת מסמך רפואי ממנו עולה לכאורה כי היא מטופלת בתרופות פסיכיאטריות. המבקש לא הגיש תצהיר, אך המבקשת טוענת, כי המבקש הוא כבן 80, נכה בשיעור 90%, ואינו מסוגל לטפל בעניין תביעה זו בלעדיה. לראיה היא מצרפת חלק ממסמך של המוסד לביטוח לאומי משנת 1999, ומסמך נוסף, שטיבו אינו ידוע, ערוך בגרמנית, ותאריכו בשנת 1977.

לגוף העניין טוענת המבקשת כי מועד הפינוי היה בהסכמה, וכי הוסכם שהיא תשאיר במושכר ריהוט וציוד בשווי כ-13,000 ₪, שהם יותר מדמי השכירות שלא שולמו, וזאת כנגד דמי השכירות.

המשיבים הגיבו וטענו, כי חשבון הפייסבוק של המבקשת מפריך את גרסתה אודות מצבה הנפשי, שכן ניכרת בו פעילות ערה ויומיומיות, המעידה על תפקוד שוטף ותקין; כי המבקש מנהל חברה גדולה לנגרות, ואין כל ראיה כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לטפל בתביעה; וכי לא זו בלבד שמועד הפינוי לא היה מוסכם, אלא שהשארת הריהוט והציוד במושכר היו מחווה של המשיבים למבקשת, בלא שיהא עליהם לשלם לה את תמורתם, שכן הסרתם היתה מחייבת את המבקשת להשקיע עוד כסף בהחזרת המצב במושכר לקדמותו.

המבקשים לא הגיבו על תגובה זו של המשיבים, אלא עתרו למתן החלטה.

ברי כי אין מדובר במקום בו יש לבטל את פסק-הדין מחמת הצדק, שכן לכולי עלמא לא נפל פגם בנתינתו. יש לשקול ביטול פסק-הדין בנסיבות כאלה, מקום בו ניתן הסבר סביר למחדל שבהעדר ההתגוננות, ומקום בו הועלו טענות הגנה סבירות. הטעם השני הוא העיקרי, ובין שני הטעמים מתקיימת מערכת יחסים של "מקבילית כוחות", לאמור: ככל שהאחד חזק יותר, ניתן להסתפק בשני גם אם הוא מוחלש.

ייאמר מייד, הנימוק לאי-הגשת כתב ההגנה הוא חלש, והיה חלש גם מלכתחילה. משלא באה כל התייחסות של המבקשת לנטען בתגובה, בכל הנוגע להיקף פעילותה בחשבון הפייסבוק, ובכל הנוגע לעסקיו של המבקש – הרי שהוא נחלש עוד.

באשר לטענות ההגנה, הרי שאף הן אינן מן המשובחות. אמנם, בשלב זה אין מכריעים בטענות הגנה אלה, ואם יוכח כי אכן היתה הסכמה כמתואר על ידי המבקשת, כי אז יכול ויעלה בידיה להדוף את התביעה. ברם, בטיעוניה מסתמכת המבקשת על סדרת מסרונים שצורפו לבקשה, כשמאחד מהם אכן עולה, לכאורה, כי היא נתבקשה להשאיר פריטים לשימוש השוכרים שנכנסו במקומה – אולם יחד עמו צורפו גם מסרונים אחרים, מאוחרים לזה, מהם עולה כי הדרישה לתשלום דמי השכירות המשיכה להיות מופנית כלפיה; באותה עת – לא מצאנו ולו הודעת תשובה אחת בה היא מטיחה במשיבים את הסכמתם-לכאורה כי הציוד ישמש חלף דמי השכירות.

במצב דברים זה, קרוב אני לדחות את הבקשה. ואף על פי כן, מחמת הנטיה להעדיף בירור מחלוקות לגופן על פני הכרעתן בשל מחדלים שבסדרי דין, אני קובע, כי פסק-הדין יבוטל, בכפוף לעמידת המבקשים בשני תנאים אלה: ראשית, תשלום הוצאות הבקשה בסך 1,800 ₪, תוך 30 יום, לידי ב"כ המשיבים; ושנית, הפקדת ערבון בסך 15,000 ₪ בקופת בית המשפט, תוך אותו מועד.