תא"ק 16712-11-14

לפני תביעה בסדר דין מקוצר, לחיוב הנתבע בסכום של 1,799,949 ₪, בגין ערבותו להתחייבויות חברת מקור ראשון המאוחד (צופה) בע"מ כלפי התובעת.

רקע

התובעת התקשרה ביום 14.11.13 בהסכם עם חברת מקור ראשון המאוחד (צופה) בע"מ (להלן: "החברה"). לפי ההסכם, התחייבה החברה לשלם לתובעת עבור שירותי הדפסה. להסכם צורף כנספח ג', ערבות של הנתבע (שהנו בעל שליטה ונושא משרה בחברה) לקיום התחייבויות החברה כלפי התובעת לפי ההסכם.

החברה צברה חוב של 1,799,949 ₪ בגין שירותי הדפסה שהעניקה לה התובעת בשנת 2013 -2014. החברה נקלעה לקשיים והוגשה כנגדה בקשת פירוק בחודש מרץ 2014. עוד באותו החודש הגישה התובעת תביעת חוב לנאמן, אשר אושרה בחודש יוני 2014, על סך של 1,799,949 ₪.

החברה שלחה לנתבע התראות כי עליו לשלם את החוב וכי אם לא יעשה כן - תוגש כנגדו תביעה על פי ערבותו. הנתבע לא הכחיש את ערבותו או את התחייבותו לשלם את החוב, אולם טען כי בקרוב יועברו כספים לידי התובעת במסגרת הליכי הפירוק, אשר יכסו חלק ניכר מהחוב וכי הוא לא יכול להקדים תשלומים על חשבון החוב, עקב התחייבויות שיש לו עד סוף שנת 2014.

התובעת הגישה בחודש נובמבר 2014 את התביעה דנא. הנתבע הגיש בקשת רשות להגן וטען שלש טענות כנגד התביעה, האחת טענת חוסר סמכות מקומית, השנייה טענה של אי מיצוי הליכים כנגד החברה והשלישית, טענת חוסר תם לב בהגשת התביעה, מקום שהתובעת תקבל בקרוב חלק ניכר מהחוב במסגרת הליכי הפירוק של החברה.

התובעת הגישה בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה וזאת בהעדר טענת הגנה ממשית בבקשת הרשות להגן ולחילופין בקשה לפסק דין חלקי, על הסכום שברור כבר עתה, כי לא יתקבל במסגרת הליכי הפירוק. הנתבע בתגובתו לבקשה חזר על טענותיו מבקשת הרשות להגן. התובעת השיבה לתגובה.

דיון

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפניי, נחה דעתי כי אין בבקשת הרשות להגן של הנתבע כל הגנה.

טענת חוסר סמכות מקומית דינה להידחות. הנתבע מבסס טענתו על כך שמקום מגוריו בירושלים. דא עקא, הוכח כי מקום עסקו של הנתבע הנו בתל-אביב וזאת נוכח העובדה שעסקו של הנתבע הנו ניהול החברה ומקום מושבה לפי ההסכם שבין התובעת ולבינה, הנו ברח' לינקולן 20 בתל-אביב. לטענה זו של התובעת לא באה כל התייחסות בתגובת הנתבע לבקשה.

לבית משפט זה סמכות מקומית גם בשל תניית השיפוט שנקבעה בסעיף 13.8 להסכם, הקובעת כי הסמכות המקומית בקשר לסכסוכים הנוגעים להסכם, מסורה בלעדית לבתי המשפט בתל-אביב. יש ממש בטענת התובעת, כי ערבות הנתבע, שצורפה כנספח ג' להסכם, מהווה, לפי סעיף 1.1 להסכם, חלק בלתי נפרד מההסכם. מכאן, שגם סכסוך בקשר לערבותו של הנתבע, הנו סכסוך בקשר להסכם, אשר תניית השיפוט חלה עליו. גם לטענה זו לא באה כל התייחסות מטעם הנתבע בתגובתו.

טענת הנתבע שלפיה התובעת לא מיצתה הליכים לפי סעיף 8 לחוק הערבות, תשכ"ז-1969, דינה להידחות. ראשית, מאחר וניתן ביום 4.9.14 צו פירוק לחברה, ממילא לפי סעיף 8(2) לחוק הנ"ל, לא הייתה חובה לפנות תחילה לחברה בטרם הגשת התביעה כנגד הנתבע. שנית כל, חובת המיצוי לפי סעיף 8 לחוק הנ"ל, מתייחסת לדרישה ולא להגשת תביעה או מיצוי הליכי גבייה, כפי ההוראות הנוגעות לערב יחיד, שאין מחלוקת כי לא חלות על הנתבע, שאינו ערב יחיד. שלישית, הגם שאינה נדרשת, חובת הדרישה מוצתה וזאת בעצם הגשת תביעת החוב כנגד החברה.

טענת הנתבע שלפיה התובעת פועלת בחוסר תם לב, מקום שבקרוב יתקבל חלק ניכר מהחוב במסגרת הליכי הפירוק, דינה להידחות אף היא. לתובעת הזכות לנהל הליכים במקביל כנגד החברה וכנגד הנתבע. האיסור היחיד שחל עליה, הנו לגבות משניהם יחד, סכום העולה על חוב החברה כלפיה ומהנתבע את הוצאות המשפט שייפסקו כנגדו במסגרת התביעה.

זאת ועוד – הזכות לניהול הליכי תביעה במקביל, חלה ביתר שאת מקום שבו החברה מצויה בהליכי פירוק וזאת גם אם יש סיכוי לקבל במסגרת הליכים אלה חלק מהחוב. בנסיבות, לא מוטלת על התובעת כל חובה להמתין לקבלת סכומים על חשבון החוב במסגרת הליכי הפירוק. מכאן, שגם לא ניתן לראותה כמי שפועלת בחוסר תם לב, מקום שהגישה כבר עתה את התביעה כנגד הנתבע.

הרבה למעלה מן הדרוש, יצוין כי בבקשתו לרשות להגן, נמנע הנתבע מלפרט אילו סכומים אמורים להתקבל במסגרת הליכי הפירוק והסתפק בטענה כי מדובר ב"חלק ניכר" מהחוב. רק מהמסמכים שהתובעת צירפה לאחר מכן לבקשתה ואשר לא נסתרו בתגובת הנתבע, הסתבר כי מדובר לכל היותר בשיעור של 59% מסכום החוב (אם תתקבל גרסת החברה לגבי סכומי החוב) ועד לכדי 31% בלבד מהחוב (אם יתקבלו כל תביעות החוב על מלוא סכומן). אין מחלוקת כי עד היום טרם שולם סכום כלשהו לתובעת בגין החוב.

הנה כי כן, אין בפי הנתבע כל טענת הגנה שהיא כנגד התביעה. בנסיבות, ניתן היה, אפוא, לדחות את הבקשה לרשות להגן על יסוד הבקשה בלבד ומיוזמת בית המשפט, שכן העדר ההגנה שניכר מהבקשה עצמה, מהווה טעם מיוחד לכך.

עם זאת, משהחליטה התובעת להגיש את הבקשה למתן פסק דין, ניתנה לנתבע הלכה למעשה הזכות לטעון את טענותיו ולהסביר מדוע עומדת לו הגנה כנגד התביעה וזאת מעבר להזדמנות שניתנה לו במסגרת הבקשה עצמה (במובן זה ניתן לראות את טענות הצדדים במסגרת הבקשה למתן פסק דין כסיכומים במסגרת הליך הבר"ל).