תא"ק 15879-02-15יעקב נ' סויסה

בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה לפינוי ארבעה חניות.

אין מחלוקת כי בשנת 2006 רכש התובע את החניות ממי שהייתה בעלת הזכויות בהן (להלן: המוכרת), אלא שהנתבע מעלה טענה שלפיה רכש הוא את החניות מהמוכרת קודם לתובע ולפיכך זכותו בהן עדיפה. הנתבע מודה אמנם כי הסכם הרכישה בינו לבין המוכרת בוטל, וכי התמורה ששילם הושבה לו, אולם בבקשתו הוא טוען כי חלק מהתמורה ניתן בעבודות שביצע עבור המוכרת וחלק זה לא הושב.

בדיון בפניי העלה הנתבע טענה חדשה, ולפיה הובטח לו בעל פה כי יוכל לרכוש את החניות מחדש כשירצה בכך.

בהודעה שהגיש הנתבע בעקבות הדיון הוא טען טענה נוספת, ולפיה ביטול הסכם הרכישה עצמו בוטל מכללא על ידי התנהגות הצדדים, כך שהסכם הרכישה חזר לתוקפו (או נכרת מחדש). במקביל טען הנתבע באותה הודעה כי נכרת הסכם חדש בעל פה בינו לבין המוכרת, שבמסגרתו סוכם שהוא ישלם עבור החניות באמצעות עבודות אחזקה שביצע עבורה (יצוין כי לא הוברר כיצד טענה זו עולה בקנה אחד עם הטענה בדבר ביטול הביטול של הסכם הרכישה בהתנהגות ומכללא).

כידוע, לצורך מתן רשות להתגונן, די בכך שהבקשה מעלה הגנה אפשרית, ולו בדוחק, ואין לבחון כיצד תוכחנה טענות ההגנה או את מהימנותה (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 804 (מהדורה 11, 2013)). במקרה שכאן, טענות הנתבע השונות מעוררות קושי ממשי. עם זאת, ככל שתתקבלנה הטענות, הן עשויות להקים לו הגנה מפני התביעה, כמי שרכש את החניות עוד קודם לתובע, ויש להניח כי במצב זה תעלינה טענות גם בנוגע להשלכת "דיני התחרות" על המקרה.

בנסיבות אלה, לא סברתי שיש לנעול את דלתות בית המשפט בפני הנתבע. עם זאת, נוכח האמור לעיל ונוכח העובדה שבמשך ההליך עושה הנתבע שימוש בנכס מושא התביעה ולתובע עצמו צפויות להיגרם הוצאות, יש להתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים מתאימים.

אני מורה אפוא, כדלקמן:

• עד ליום 15.6.15 יפקיד הנתבע סך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט, להבטחת הוצאות התובע. לא יופקד הסכום עד לאותו מועד, תידחה בקשת הרשות להתגונן מטעם זה בלבד.

• ככל שיופקד הסכום, תינתן לנתבע רשות להתגונן, ותצהירו ישמש ככתב הגנה.