תא"ק 14179-08-15 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' מגריש ואח'

1.בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות ו/או שיהוי בהגשתה.

2.התובע, תאגיד בנקאי, הגיש כנגד הנתבעים ביום 6.8.2015 תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של 132,680 ₪, מכח ערבותם לחוב של גולד מרק וילנה (להלן "החייבים").

כפי שהדבר עולה מכתב התביעה, הרי שביום 28.1.2002 (צ"ל "28.1.2000" - א.ר.) נטלו החייבים מהבנק הלוואה מובטחת במשכנתא, בסך של 388,000 ₪, לצורך רכישת דירה. הנתבעים ערבו להלוואה הנ"ל. בהמשך, בשנת 2001 תוקן הסכם ההלוואה והנתבעים חתמו על כתבי ערבות חדשים.

בבירור שנערך על ידי התובע התברר כי החייב מרק גולד עזב את הארץ ביום 16.11.2003 וכי החייבת ילנה גולד עזבה את הארץ ביום 21.7.2005 ומאז לא שבו השניים לארץ.

ביום 29.1.2007 נפתח תיק הוצל"פ כנגד החייבים העיקריים לצורך מימוש הנכס הממושכן. ביום 31.5.2007 מונה כונס נכסים לצורך מכירת הדירה וביום 26.2.2008 אישר רשם ההוצאה לפועל את מכירת הנכס לצד שלישי, כנגד תמורה בסך של 90,000 ₪. סכום זה נזקף ע"ח החוב. נטען, כי ביום 15.10.2006, טרם נקיטת הליכי מימוש הנכס, נשלח לנתבעים מכתב התראה בדואר רשום.

התובע טען, כי הנתבעים הינם ערבים מוגנים, אולם לאור הוראות סעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות, משעזבו החייבים את הארץ לצמיתות, הוא פטור מקבלת אישור רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים כנגד החייבים והוא רשאי לתבוע את הערבים. התובע הבהיר, כי כבר ביום 14.12.2010 הוגשה תביעה כנגד הנתבעים, אולם היא נמחקה ביום 19.1.2014, מבלי שנתבררה לגופה, נוכח אי הגשת תצהיר מטעם התובע.

התובע עתר, אפוא, לחייב את הנתבעים לשלם לו את סכום התביעה, המהווה את היתרה לסילוק, בחלקים שווים, בצירוף ריבית הנהוגה בבנק.

3.הנתבע מס' 2 (להלן "הנתבע") הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי וכן, בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן.

הנתבע טען, כי כבר ביום 20.11.2003 הגיש הבנק תביעה על מלוא יתרת ההלוואה לסילוק כנגד החייבים, וכי התביעה נמחקה במהלך חודש מרץ 2005. בנוסף, הוא אשר כי ביום 14.12.2010 הוגשה כנגד הנתבעים תביעה בסדר דין מקוצר ומשלא הגיש התובע תצהיריו, נמחקה התביעה ביום 24.2.2014 והוא חוייב בהוצאות.

הנתבע טען, כי התביעה כנגדו התיישנה. לטענתו, עומדת לו הבחירה לטעון להתיישנות, בין אם התיישנה התביעה כנגד החייב העיקרי ובין אם התיישנה התביעה כנגדו, כערב. באשר לחלופה הראשונה - נטען, כי מירוץ ההתיישנות כנגד החייבים העיקריים החל עם הפיגור הראשון בתשלומי המשכנתא או עם יציאת החייב העיקרי (מרק) מן הארץ לצמיתות, המוקדם מבין השניים, מועד בו יכול היה הבנק להעמיד את יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת לפירעון מיידי ולהגיש תביעה כנגדם. נטען, כי הבנק העמיד את יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת לפרעון מיידי ביום 20.11.2003, עת הגיש את התביעה הראשונה. תביעה זו נמחקה ורק ביום 14.12.2010 הוגשה תביעה כנגד הערבים, אשר נמחקה אף היא. נטען, כי מיום הפיגור הראשון בתשלומי ההלוואה ו/או מיום הגשת התביעה כנגד החייבים העיקריים בשנת 2003, שנמחקה, ועד למועד הגשת התביעה כנגד הערבים, חלפה תקופת ההתיישנות. לחילופין, טען הנתבע, כי התביעה כנגדו, כערב, התיישנה. לטענתו, עילת התביעה כנגדו נולדה ביום בו עזב החייב העיקרי את הארץ לצמיתות (16.11.2003) ומאז ועד להגשת התביעה ביום 14.12.2010 חלפו למעלה מ - 7 שנים ועד להגשת התביעה דנן חלפו 13 שנים.

הנתבע העלה טענה חלופית נוספת, לפיה התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, המצדיק דחייתה על הסף.

4.במסגרת תגובתו לבקשה, טען התובע, כי הנתבע הינו ערב מוגן וככזה, לא ניתן להגיש כנגדו תביעה, טרם מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי (הלווה) ורק ממועד זה מתחיל מירוץ תקופת ההתיישנות. התובע הבהיר, כי במקרה זה לא הוגשה בקשה למיצוי הליכים, שכן החייבים עזבו את הארץ לצמיתות. הוא טען, כי כאשר קיימת חובת מיצוי הליכים ומדובר ביותר מלווה אחד, חובה למצות הליכים כנגד כל אחד מהחייבים העיקריים.

התובע טען, כי משעזבו החייבים את הארץ לצמיתות, חל החריג הקבוע בסעיף 27(ב)(1) הקובע, כי במקרה כזה פטור הבנק ממיצוי הליכים והוא רשאי לנקוט הליכים כנגד הערבים. מאחר והחייבת (ילנה) עזבה את הארץ רק ביום 21.7.2005 והתביעה הראשונה כנגד הערבים הוגשה ביום 14.12.2010, הרי שהיא לא התיישנה. התביעה נמחקה ביום 19.1.2014 ולכן, לאחר ניכוי התקופה בה עמדה התביעה עד למחיקתה, טרם התיישנה התביעה דנן בעת הגשתה. התובע פרט את השתלשלות העניינים בהליכים הקודמים וכפר בטענה בדבר שיהוי בהגשת התביעה. הנתבע לא הגיש תשובה לתגובה.

דיון והכרעה

5.לאחר שעיינתי בכתב התביעה, כמו גם בבקשה ובתגובה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

6.לצורך הכרעה בבקשה ולמען הסדר הטוב, ראוי להבהיר בקצרה את השתלשלות העניינים לאשורה, כפי שהיא באה לידי בכתבי הטענות, על נספחיהם.

7.ביום 28.1.2000 נטלו החייבים מהבנק הלוואה מובטחת במשכנתא, בסך של 388,000 ₪, לצורך רכישת דירה. הנתבעים ערבו להלוואה. בהמשך, בחודש נובמבר שנת 2001, תוקן הסכם ההלוואה והנתבעים חתמו על כתבי ערבות חדשים.

ביום 29.5.2003 הוגשה כנגד החייבים תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של 212,882 ₪ במסגרת ת.א. 10040/03. נראה, כי במהלך חודש נובמבר 2003 התריע הנתבע בפני התובע על כוונת החייבים לעזוב את הארץ, כמפורט במכתבו לבנק שצורף כנספח ג' לבקשה והוא אף נקב במועד מדוייק בו החייב מרק אמור לצאת לחו"ל - 26.11.2003. בעקבות זאת הגיש התובע ביום 16.11.2003 בקשה לעכב את יציאתם של החייבים מן הארץ, אשר נתמכה בתצהירו של הנתבע (נספח ד'2 לבקשה). הסתבר כי החייב עזב את הארץ ביום 16.11.2003 (נספח ה'1 לכתב התביעה). מאידך, יציאתה של החייבת (ילנה) מן הארץ עוכבה.