תא"ק 14039-07-14 עיריית ירושלים נ' ישיבת בית יוסף צבי ירושלים

1.מונחת לפניי בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבעת, ישיבת בית יוסף צבי (להלן: המבקשת). התביעה העיקרית היא תביעת ארנונה שהוגשה על ידי עיריית ירושלים. התביעה היא על סך של 1,159,451.63 ש"ח. התביעה נוגעת לשורה של נכסים בהם מחזיקה המבקשת, והיא מתייחסת לחוב ארנונה שנצבר משנת 2007 ועד לסוף שנת 2013. לתביעה צורפו מספר דרישות תשלום שהופנו למבקשת. לטענת העירייה, על אף דרישות התשלום האמורות חוב הארנונה לא שולם.

2.בבקשת הרשות להתגונן נטען כי הנכס בגינו הוגשה התביעה משמש תלמוד תורה וישיבה, הפועלים במקום מזה עשרות שנים. לטענת המבקשת, זכאית היא ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי הממשלה ומסי העירייה (פטורין), 1938 (להלן: פקודת מיסי העירייה או הפקודה), מכוחו ניתן פטור מארנונה לכל מוסד חינוך כמשמעו בסעיף 5 לחוק לימוד חובה, התש"ט-1949. לפי הטענה, עד סוף שנות החמישים של המאה הקודמת פעלה המבקשת תחת חסותו של מוסד אחר, והיא נחשבה למוסד פטור מחמת הכרזה של שר החינוך על המוסד האחר כמוסד הפטור מתשלום ארנונה כללית. בסוף שנות החמישים הוחלט להפריד בין המוסדות ולהקים אגודה עות'מנית נפרדת עבור המבקשת. בעקבות ההפרדה בין הגופים, הוגשה בקשה לשר החינוך לכלול את המבקשת ברשימת המוסדות הפטורים. הבקשה הוגשה מטעם ועד הישיבות בארץ ישראל. לטענת המבקשת, בעקבות מכתב זה הוכרזה המבקשת כמוסד פטור. יוער כבר בשלב זה כי לבקשת הרשות להתגונן צורף אמנם מכתבו של ועד הישיבות, אולם לא צורף אישור רשמי כלשהו על כך שהבקשה התקבלה והוענק למבקשת הפטור האמור, וממילא לא פרסום ברשומות. מכל מקום, אין מחלוקת כי במשך שנים הופטרה המבקשת מתשלום ארנונה כללית. בשנת 2000, בעקבות שינויים ביישום הוראות פקודת מיסי העירייה החלה העירייה לחייב את המבקשת בתשלום ארנונה, בשיעור של שליש מסכום החיוב המלא של נכס המסווג בסיווג "מוסדות".

3.לפי הטענה, בקשתו של ועד הישיבות להכליל את המבקשת ברשימת המוסדות הזכאים לקבל פטור מכוח סעיף 5 לחוק לימוד חובה התקבלה, והראיה לכך היא העובדה שהמבקשת הופטרה מתשלום ארנונה במשך שנים רבות. יצוין כי בבקשת הרשות להתגונן נטען כי אף הוגשה בקשה למשרד החינוך לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1988, על מנת לקבל אישור פורמלי לכך שהמבקשת הוכרה כמוסד פטור. אישור כאמור לא צורף – לא במסגרת התשובה לתגובת העירייה לבקשת הרשות להתגונן ולא בדיון שהתקיים בבקשת הרשות להתגונן. עוד צוין בבקשת הרשות להתגונן כי ככלל, חלוף הזמן כשלעצמו אינו מבטל את הפטור שניתן מכוח הפקודה, ככל שניתן. משכך, ככל שיוכח כי המבקשת היא מוסד עליו הכריז השר כמוסד פטור וככל שיוכח כי המבקשת עודנה משמשת מוסד חינוכי כבעבר, אזי תעמוד לה הזכות לפטור מתשלום ארנונה. בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן הוגשו תצהירים מטעם שני מזכירים של המבקשת ומטעם חבר הנהלה. השלושה הצהירו כי לאורך שנים לא שילמה המבקשת ארנונה מחמת היותה מוסד פטור, דבר המלמד, לשיטתם, על כך שהבקשה למתן פטור למוסד חינוכי התקבלה.

4.בתגובה לבקשת הרשות להתגונן טענה העירייה כי יש לדחות את הבקשה ולחייב את המשיבה במלוא סכום הארנונה. לטענת העירייה, המבקשת מחזיקה בשטחים נרחבים אשר אינם חוסים תחת הפטור של "מוסד חינוכי". כך, כוללים שטחי המבקשת אולם אירועים; מקווה; ישיבה גדולה המיועדת לתלמידים מעל גיל 18, ופנימייה (לגילאי 13 עד 20). עוד טענה העירייה כי המבקשת מעולם לא הציגה אישור על הכרזתה כמוסד פטור, ובפועל, המבקשת שילמה מידי פעם סכומים שונים על חשבון חוב הארנונה. העירייה הוסיפה כי בשנת 2012 פנתה למבקשת וביקשה לקבל את רשימת כל הלומדים במוסד, לצורך קבלת פטור על פי פקודת מיסי העירייה. אלא שהמבקשת לא צרפה את המסמכים שהתבקשה לצרף, ועל כן, בקשתה לקבלת פטור מתשלום ארנונה נדחתה. בשנת 2013 נשלח למבקשת מכתב נוסף מטעם העירייה, בו התבקשה להמציא אישורים שונים ובהם רישיון לניהול בית ספר או גן ילדים ממשרד החינוך וכן תצהיר לגבי אופי השימוש בכל נכס, תוך זיהוי הנכס וגילאי הילדים. גם פנייה זו לא נענתה, וממילא לא הוגשו לעירייה המסמכים המבוקשים. מכתב התראה שנשלח טרם הגשת התביעה לא נענה אף הוא, ולכן, הוגשה התביעה הנוכחית.

5.לטענת העירייה, זכאית היא לקבל פסק דין חלקי ביחס לשטחים שאינם משמשים ללימוד. לפי הטענה, בהתאם לסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מיסי העירייה, הפטור למוסד חינוכי חל, לכל היותר, על מוסד חינוך שמקיים את התנאים הקבועים בסעיף (היינו, מתחנכים בו יותר מעשרה תלמידים עד גיל 18; הוא אינו פועל למטרת רווח, וביחס לשטח המשמש לחינוך או ללימוד אשר אין בו פעילות עסקית). לגישת העירייה, הנכסים שאינם משמשים ללימוד תלמידים עד גיל 18 כוללים את הפנימייה, חדר אוכל ומטבח לתלמידים; אולם אירועים; מקווה והישיבה הגדולה. סך חוב הארנונה בגין הנכסים האמורים עומד על 532,529.14 ש"ח.

6.טענה נוספת שהועלתה על ידי העירייה היא כי בית משפט זה אינו מוסמך להכריע בטענת המבקשת להחלת פטור לפי פקודת מיסי העירייה. זאת, כיוון שטענה זו היא מטיבה טענה בדבר סיווג הנכס כנכס הפטור מחיוב. משכך, ובהתאם לאמור בסעיף 3א(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), מסורה הסמכות בעניין זה למנהל הארנונה או במסגרת של הליך נפרד כעתירה מינהלית.

7.טענות נוספות שהעלתה העירייה התייחסו לסופיות השומות ולכך שחלף המועד להגשת השגות ביחס לחיובים הנתבעים; לכך שהמבקשת לא טענה שלא קיבלה הודעות תשלום חודשיות; ולכך שהמבקשת ישבה בחיבוק ידיים ולא הגישה השגה או פנתה לעירייה ומסרה עמדה ביחס לחיובי הארנונה. לבסוף טענה העירייה כי גם לגופם של דברים אין המבקשת זכאית לפטור בהתאם לסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מיסי העירייה. זאת, הואיל ולא עמדה בנטל ההוכחה של ארבעת התנאים המנויים בסעיף, ובעיקרם, המבקשת לא הציגה הוראה שפורסמה ברשומות על ידי שר החינוך המצביעה על הכרה בה כמוסד חינוך.

8.המבקשת השיבה לתגובת העירייה. לעניין סיווג הנכסים טענה המבקשת כי אין לפרש את האמור בסעיף 5ג(ה)(3) – היינו, היות הנכס משמש "לחינוך או ללימוד" באופן דווקני. תחת זאת, יש לפרש את האמור בפרשנות מרחיבה ותכליתית לפיה גם שטח המיועד לפעילות הנלווית למטרות לימוד וחינוך חוסה תחת סעיף הפטור. משכך, יש להחיל את הפטור גם על הפנימייה, חדר האוכל והמטבח של התלמידים. עוד טענה המבקשת כי בניגוד לנטען על ידי העירייה, בישיבה הגדולה לומדים תלמידים "אשר רובם ככולם" גילם קטן מ-18 (סעיף 13 לתשובת המבקשת), ולפיכך, גם הם יכולים ליהנות מהפטור האמור. אשר למקווה, נטען כי בהתאם לסעיף 5ג(ה)(2) גם נכס המשמש למקווה זכאי לפטור מארנונה כללית. בהתייחס לאולם האירועים נטען כי הוא משמש ברגיל את בית הכנסת כמקום התכנסות ללימוד ושיעורים ו"כחלק מחיי הקהילה השגרתיים" נחגגים בו אירועים שונים כדוגמת בר מצווה. לטענת המבקשת, אירועים אלה מהווים חלק בלתי נפרד מהפעילות השגרתית של בית הכנסת, והמבקשת אינה מרוויחה מן האירועים הללו. עוד נטען כי אולם האירועים פטור מתשלום ארנונה בהתאם לאמור בסעיף 5ג(ה)(1א) לפקודת מיסי העירייה.

9.לטענת סופיות השומות וההשגה עליהן השיבה המבקשת כי במשך השנים קיימה מגעים עם גורמים בכירים במינהל הארנונה, ובכלל זאת קיימה פגישה (בשנת 2006) עם מר משה לוי. לטענת המבקשת, יש לראות במגעים אלה כהשגה על שומת הארנונה. משכך, אין לראות בה כמי שמנועה מהעלאת טענה זו בבית המשפט. עוד טענה המבקשת כי אין לראותה כמי שמשיגה על סיווג הנכס, אלא כמי שמשיגה על סיווג המבקשת. ככל שתידחה טענה זו נטען כי לבית המשפט סמכות לבחון טענות של סיווג ובלבד שהשאלה היא בעלת היבט כללי או עקרוני. לטענת המבקשת, אחד הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בעניין זה מתייחס למידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות. בעניין המבקשת, נטען, אי מתן רשות להתגונן לא יאפשר למבקשת להמשיך ולהתקיים בשל מצבה הכלכלי הרעוע.