תא"ק 14005-08-15 קניון כנעאן בע"מ נ' קרייטיב וריפוי סנטר בע"מ ואח'

ביום 26.12.2006 נחתם בין התובעת לנתבעים חוזה שכירות בלתי מוגנת לפיו השכירה התובעת לנתבעים שטח של 900 מ"ר בקניון שבבעלותה לצורך ניהול עסק של מרכז רפואי. תקופת השכירות נקבעה לחמש שנים. (מיום 1.4.2007 עד 31.3.2012). כן התחייבו הנתבעים לשאת בכל תשלומי הנובעים מהשימוש במושכר כגון מים, חשמל, גז והמסיסים העירוניים. כמו כן נקבע בתמצית בסעיף 20 לחוזה כי הנתבעים לא יהיו רשאים להפסיק את השכירות או לפנות המושכר לפני תום תקופת השכירות, וכי אם יעשו כן יחובו בכל בתשלומים על פי חוזה השכירות עד לתום תקופת השכירות. הנתבעים עזבו את המושכר בסוף חודש 11/2008 והפסיקו לשלם את דמי השכירות, והתובעת הגישה נגדם התביעה שבפני לתשלום דמי השכירות החודשיים עד לתום תקופת השכירות (כולל חוב בגין דמי השכירות עד לחודש 11/2008 על סך של 299,858 ₪) בתוספת תשלומים בגין צריכת החשמל ע"ס 42,225 ₪. ופיצוי מוסכם בסך של 228,818 ₪ בגובה של שישה חודשי שכירות בהתאם לסעיף 60.2 לחוזה השכירות. בסך הכל העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 2,046,097 ₪.

עם הגשת התביעה עתרה התובעת להטלת עיקולים זמניים על נכסיהם של הנתבעים שבידי צדדי ג' המפורטים בבקשה מיום 6.8.2015. ובקשתה נענתה (ראה החלטה מיום 6.8.2015). נתבע מס' 2 עותר בפני להורות על ביטול העיקולים הזמניים שהוטלו. בדיון מיום 11.11.2015 הסכימו הצדדים כי ההכרעה בבקשה תינתן לאחר הגשת סיכומים בכתב.

לטענת התובעת, בין הצדדים התנהלו מספר הליכים בבית המשפט במסגרתם הגישו הנתבעים בקשות לפטור אותם מתשלום האגרה. נתבעת מס' 2 הפסיקה את פעילותה מזה כשש שנים ואין לה נכסים. היא צברה הפסדים ויש לה חובות לבנקים ולמל"ל בסכומים גבוהים. נגד נתבע מס' 1 מתנהלים מספר רב של תיקי הוצל"פ ונפתח נגדו תיק איחוד. לנתבע מס' 2 אין נכסים מהם ניתן לפרוע את סכום פסק הדין באם תתקבל התביעה. כן טענה כי עומדת לה עילת תביעה המבוססת על מסמכים בכתב כאשר אין מחלוקת כי הנתבעים עזבו המושכר לפני תום תקופת השכירות. טענות ההגנה של הנתבעים ולפיה מסרו לתובעת שיקים של צדדי ג' לצורך תשלום דמי השכירות העתידיים וכי שילמו את החוב בגין צריכת החשמל לא הוכחה. כן טענה כי בהתאם לסעיף 54 לחוזה בין הצדדים הנתבעים הם אלה שהיו אחראים לקבלת הרישיונות וההיתרים לעסק, אך הם לא עשו כן והתחילו לעבוד אף לפני שהגישו בקשה לקבלת רישיון וכי ההפסדים שלהם בעסק נבעו מניהול כושל ולא בגלל שלקניון לא היה היתר בניה מתאים. כן נטען כי המושכר עמד ריק עד לשנת 2011 שרק אז הושכר חלקו לשוכר חלופי וחלקו האחר הושכר בשנת 2014. כן טענה כי כיום מופעל במושכר מרכז רפואי דבר המפריך טענת הנתבעים כי הקניון פעל ללא היתר מתאים.

נתבע מס' 2 טען מצדו כי התובעת הציגה בפניו מצג שווא לפיו יש למושכר היתרים ורישיונות כדין וכי אין כל מניעה להפעיל בו מרכז רפואי והסתירה ממנו העובדה כי הקניון פועל ללא היתר מתאים, על סמך מצג מוטעה זה התקשרו הנתבעים בחוזה השכירות. בשל העדרו של רישיון עסק ומשהבין נתבע מס' 2 כי אינו עומד לקבל רישיון לעסק שלו נאלץ בלית ברירה להפסיק את הפעילות בעסק בסמוך לחודש 11/2008. כן טען כי לתובעת היתה תרומה גדולה לקריסתו הכלכלית. משגרמה התובעת בעצמה להפרת החוזה אין היא עוד זכאית לאכיפתו. הנתבע מס' 2 פעל לקבל רישיון לעסק אך בקשתו נדחתה ונסיבות מתן רישיון עסק לשוכר החלופי שכנטען מפעיל במושכר מרכז רפואי אינן ברורות. מה גם שהייעוד של הקניון שונה לאחר שהנתבעים עזבו את המושכר. והתובעת השכירה אותו לאחר כחודשיים לשוכר אחר.

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים אני מחליטה כדלקמן:

הבקשה לביטול עיקול זמני, נתפסת כבקשה המחזירה את הדיון הראשוני על כנו, במובן זה שמבקש צו העיקול הזמני, צריך לשוב ולהרים את נטל ולשכנע בצדקת הצו (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 570) . ראשון התנאים הנדרשים ממבקש הסעד הזמני, הוא קיום זכות לכאורה, מבקש הסעד נדרש לשכנע את ביהמ"ש שיש לו "ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984) , כלומר על בית המשפט להשתכנע בקיומה לכאורה של עילת תביעה, משמע סיכויי ההצלחה של התובענה, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים לפני בית המשפט.

תנאי שני הינו מאזן הנוחות וההכבדה, כלומר על המבקש סעד זמני, להראות שהנזק שיגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שיינתן למשיב אם יינתן הסעד הזמני. "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר"(תקנה 362(ב)(1) לתקנות הנ"ל). בין שיקול זה לבין השיקול של עילה לכאורה קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה "מקבילית כוחות" דהיינו ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד, כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהיפך.

באשר להוכחת קיומו של יסוד ההכבדה, כבר נפסק בעבר כי תוחלת ההכבדה אותה יש להוכיח במסגרת בקשה לעיקול זמני, נמוכה בהשוואה לתוחלת ההכבדה אותה יש להוכיח בבקשות לסעדים זמניים אחרים (ראו רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc, פורסם בנבו). כן נקבע כי לעיתים גובה סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה:" כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען" (רע"א 903/06 חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס, פורסם בנבו).

מהחומר שהוצג בפני עולה כי הנתבע נתון בקשיים כלכליים המעלים חשש סביר לאפשרות סיכול ביצועו של פסק הדין לכשיינתן. בבקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון שהוגשה בתיק רע"א 1155-10-14 ציין התובע מס' 1 כי מצבו הכלכלי הינו בכי רע וכי חשבונו הוגבל על ידי בנק ישראל. נגד נתבע מס' 1 מתנהלים 43 תיקי הוצל"פ בסכום כולל של מעל מיליון ₪ וכנגדו נפתח תיק איחוד. כן נטען כי הוצאותיו החודשיות עולה על הכנסותיו וכי אין בבעלותיו נכסים למעט רכב ש.י. 2001. יתרה מזו משהפקידה התובעת את סכום פסק הדין בו חויבה במסגרת תיק ת.א. 37519-05-10 בקופת ביהמ"ש בעקבות עיקול שהוטל על הסכום בתיק תנ"ג 26926-03-15 נשמט הבסיס מתחת לטענה כי באם תתקבל התביעה התובעת תוכל להיפרע מהסכום הנ"ל.

לעניין סיכויי התביעה. בהקשר זה, די בכך שעלה בידי מבקש הסעד הזמני להציג עילה לכאורה ולהראות כי תביעתו אינה משוללת יסוד (אורי גורן הנ"ל בעמ' 557). במקרה דנן, אין חולק כי הנתבעים הגישו בעבר תביעה נגד התובעת לפצותם בגין תרומתה לכישלונם העסקי, במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט השלום כי העסק לא נוהל כראוי על ידי הנתבעים וכי לתובעת תרומה ממשית לגורלו של העסק מאחר והעלימה מהנתבעים את המצב התכנוני של הקניון ועידרו של היתר בניה מתאים לניהול המרכז הרפואי. הקביעה ולפיה התובעת לא גילתה בפני הנתבעים את מצבו האמתי של המושכר הינה קביעה עובדתית שמשקלה בהליך דנן ומשמעותה לעניין תוקף החוזה שנכרת בין הצדדים, טעונה בירור בהליך העיקרי שיתנהל בין הצדדים.

אציין כי בתיק 37519-05-10 נפסק כי נתבע מס' 2 החל בהקמת המרכז הרפואי לפני שהתקשר בחוזה עם התובעת, והחל להפעילו מבלי שביקש רישיון עסק או אישור להקמת המרכז הרפואי מהוועדה לתכנון ובניה ולא התייעץ עם גורם מקצועי כלשהו לפני ההתקשרות בהסכם ולפני הקמת המרכז הרפואי. קביעתו של בית המשפט השלום ולפיה כי לא ניתן לקבל כפשוטה את גרסת הנתבע מס' 2 שלו ידע שאין היתר בניה כדין לא היה מתקשר בהסכם זאת כיוון שהוא לא גילה עניין כלשהו בקיומו של היתר בניה שונתה בערכאת הערעור אשר קבעה כי גם אם לא ביצע נתבע מס' 2 עובר להקמת העסק להתקשרותו בהסכם השכירות את הבירורים דרושים הן באשר למצבו התכנוני של המתחם והן באשר לאפשרות לקבל רישיון עסק הרי שלא ניתן להתעלם מעדותו של נתבע מס' 2 בפני בית המשפט השלום, עדות אשר לא נסתרה, לפיה לא היה מתקשר עם התובעת אילו היתה מגלה לו שאין היתר למבנה הקניון, מבנה הקניון נבנה ללא היתר ו/או אילו היתה מגלה לו שיש צורך בשינוי יעוד למבנה (עמ' 46 לפסק הדין).

כאמור, משקלן של קביעות אלה בתביעה הנוכחית יוכרע בהליך העיקרי. לציין כי אל מול טענות ההגנה שמעלה הנתבע מס' 2 ניצבת עובדה שאינה שנויה במחלוקת והיא שנתבע מס' 2 עזב את המושכר לפני תום תקופת השכירות ושבהתאם לחוזה השכירות הוא חויב לשלם את מלוא דמי והחשמל השכירות בגין כל התקופה ולכן לא ניתן לקבוע בשלב לכאורי זה כי מדובר בתביעה חסרת סיכוי.

ברע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ, פורסם בנבו: נפסק כי "תובע המבקש לקבל סעד זמני במסגרת תביעה עיקרית נדרש לעמוד בראש וראשונה בשני תנאים מצטברים. תנאי ראשון הוא קיומה של זכות לכאורה, היינו סיכוי של ממש לזכות בתביעה. תנאי שני הוא כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היינו, שנזקו, אם לא יינתן הסעד הזמני והוא יזכה בבוא היום בתביעה, יהיה גדול יותר מהנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם יינתן הסעד הזמני והתביעה תדחה בסופו של דבר. שני התנאים אינם נבחנים במנותק, אלא נשקלים תוך שימת לב לזיקת הגומלין ביניהם, על בסיס מה שמכונה לעיתים – מקבילית כוחות. ככל שבית המשפט יתרשם כי סיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, כך יקל עמו בדרישת מאזן הנוחות, וכן גם להיפך, ככל שיעלה בידי מבקש הסעד להצביע על כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן חד, כך יקפיד פחות בית המשפט על עצמת הזכות לכאורה עליה הוא נדרש להצביע".

מאזן הנוחות נוטה במקרה זה בבירור לטובת התובעת שכן היא הפקידה כאמור את הסכום אותו חויבה לשלם לנתבעים בקופת בית המשפט, ומצבו הכלכלי הרעוע של נתבע מס' 1 לצד העובדה כי מרבית המחזיקים להם נשלחו צוי עיקול השיבו כי לנתבע מס' 1 אין כספים המוחזקים בידם כאשר על זכויותיו של נתבע מס' 2 שבידי צדדי ג' הוטלו עיקולים נוספים, כפי שעולה מתשובות חלק מהמחזיקים לצוי העיקול, כל אלה מצביעים על כך שהנזק העלול להיגרם לנתבע מס' 1 מהותרת צוי העיקול על כנם נמוך מהנזק שעלול להיגרם לתובעת מהסרתם, ואין להקפיד במקרה זה יתר על המידה בעוצמת הזכות לכאורה שיש לתובע על פי כתב התביעה.

באשר לתום הלב. התנהלותה הנטענת של התובעת במהלך המו"מ לכריתת חוזה השכירות אינה משליכה על תום הלב הדרוש בהגשת הבקשה לסעד זמני. התובעת ציינה בבקשה קיומם של הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים . העובדה שהיא בחרה לתבוע חוב דמי השכירות שנצבר בתקופה שלפני שהנתבעים עזבו את המושכר בגינם ,כנטען, ניתנו שיקים שחוללו אינה מהווה חוסר תום לב. יתכן ויש במימוש הזכות חוקית של התובעת בהגשת השיקים לביצוע בעילה שטרית כנגד מושך השיקים ובמקביל תביעת סכומם מנתבע מס' 2 בעילה חוזית משום שימוש לא ראוי בהליכי משפט מחשש לגביית הסכום בכפל, אך לא הוכח בפני כי הדבר נעשה בחוסר תום לב. טענת הנתבע מס' 2 כי השיקים נמסרו לתובעת על חשבון דמי שכירות עתידיים ושיש להשיבם למושך- שותפו לשעבר של נתבע מס' 2 בעסק מקומה להתברר בהליכים המתנהלים בין הצדדים, כמו גם הטענה כי שהתובעת אינה זכאית לתשלום בגין התקופה בה הושכר הנכס לשוכרים חלופיים, לציין שטענת התובעת שהשיקים ניתנו על חשבון דמי השכירות שנצבר עד למועד עזיבת הנתבעים את המושכר נתמכת בתצהירו של מר מוניר חמדאן מיום 23.10.2012 וכן במסמך מיום 13.11.2008 שנקרא "פגישת סיכום עם מאזן כנעאן לפתרון בעית סגירת מכון קריטינג מיום 5.11.2008.