תא"ק 1288-11-15 שטיינברג נ' ברון

התובעת, עו"ד במקצועה, הגישה תביעה כנגד הנתבע בסדר דין מקוצר בת 14,692 ₪.

עפ"י כתב התביעה, שכר המבקש מן המשיבה את שירותיה המקצועיים ביום 23/8/2015.

בין הצדדים נכרת הסכם שכר טרחה (נספח א' של כתב התביעה) והסכום הנתבע הוא, הסכום המתחייב מן ההסכם לאחר הפחתת 10,000 ₪ אותם שילם הנתבע עפ"י ההסכם.

הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן הנסמכת בתצהירו ובו מצהיר הוא, בין היתר, גם זאת:

המבקש הגיש תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות בשל אותה מסכת עובדתית וביקש שם החזר שכר טרחה והוצאות ששילם למשיבה.

המשיבה הגישה כתב הגנה והתיק קבוע לדיון ביום 9/5/2016.

מוצהר, כי ההסכם נשוא התביעה נכרת ביום 23/8/2015, "עת היה המבקש חרד ודואג לשלומו של נכדו...".

ביום 26/8/2015, למחרת יום התשלום השני, פנה הוא אל משרד המשיבה ומשלא הייתה שם הודיעה לה באמצעות פקידה, כי "אין בכוונתו להגיש את התביעה".

כיוון שכבר שילם במעמד חתימת ההסכם 5,000 ₪, וביום 25/8/2015 סכום זהה בנוסף, בחרה המשיבה להתעלם מהוראת המבקש והגישה את כתבי הטענות.