תא"ק 12222-03-13 עופר נ' לוי ואח'

בפני תביעה בסך 12,000 ₪ (לא כולל הוצאות ושכ"ט), שהוגשה לפי סדר דין מקוצר. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן. הדיון בבקשה התנהל באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול.

כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

התובע הוא מתווך בעסקים, והנתבעת 2 היא חברה בבעלות הנתבע 1 וניהלה עסק, אותו מכרה לצד שלישי שהגיע אל הנתבעים בתיווכו של התובע. בין התובע לבין הנתבעים או מי מהם נחתם הסכם קצר המסדיר את דמי התיווך שישולמו (נספח א' לכתב התביעה), והחתימה בשולי הדף היא של הנתבע 1; הפרטים הרשומים הם שמו של הנתבע 1 ומעליו בסוגריים שם הנתבעת 2, ומס' החברה של הנתבעת 2 במקום המיועד לרישום מס' תעודת זהות. הנתבעים לא שילמו את דמי התיווך, בסך 10,000 ₪ ומע"מ, ומכאן התביעה.

התובע טוען, בקליפת אגוז, כי הנתבעים חייבים בתשלום דמי התיווך, שכן הוא תיווך בעסקה, ואף הרוכש שילם את דמי התיווך. יוער, כי כתב התביעה אינו מפריד בין שני הנתבעים, ומס' החברה של הנתבעת 2 רשום דווקא ליד שמו של הנתבע 1. תוכן כתב התביעה מדבר על "הנתבע".

הנתבעים טוענים, בקליפת אגוז, כי בין התובע לבין הנתבע 1 אין יריבות, שכן ההתחייבות היתה של הנתבעת 2, אלא שגם הנתבעת 2 אינה חייבת בתשלום דמי התיווך שכן למעט אותה הפנייה ראשונית של הרוכש, לא עשה התובע דבר, ולא סייע בגישור המחלוקות שעלו במו"מ.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, ושקלתי גם את האפשרות של חיוב אחד הנתבעים בסכום שונה מאשר משנהו, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את שני הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך כולל של 7,200 ש"ח.

סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.