תא"ק 11990-12-13 ברוש נ' אוזן ואח'

תובענה זו הוגשה בסדר-דין מקוצר. בתאריך 23.4.2014, בתומו של דיון במעמד הצדדים, ניתנה רשות להתגונן. על אף שההחלטה נומקה כמתחייב, ראה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' צרניאק) להשיב את התיק לבית-משפט השלום לצורך הכרעה מנומקת. זו ניתנה בתאריך 2.11.2014. התוצאה לא נשתנתה. רשות להתגונן שבה וניתנה.

או-אז הבהיר התובע כי תביעתו היא לפינוי מושכר ומשניתנה רשות להתגונן קמות הוראותיו של סדר-הדין המיוחד שלפי פרק טז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. התובע הפנה להוראתה של תקנה 213א לתקנות, הקובעת בזו הלשון:

ניתנה רשות להתגונן בתביעה לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, חל עליו, לפי תקנה 202(3) יחולו הוראות תקנות 215ז(ב), 215יא ו-215יג.

תקנה זו – 213א – היא החוליה המקשרת בין סדר-הדין המקוצר לבין זה המיוחד. לאמור, אין בכך שתובע בחר להגיש תביעתו בסדר-דין מקוצר, על היתרונות הגלומים בכך מבחינתו, לשלול הימנו את הזכות ליהנות מיתרונותיו של סדר-הדין המיוחד, במקרה שניתנה רשות להתגונן ויש לברר את התובענה לגופה.

דא עקא כי בעוד שבהוראותיו של פרק טז4 כלולה הפניה להוראה, המסמיכה את בית-המשפט להעביר תובענה מסדר-דין מיוחד לסדר-דין רגיל (זוהי תקנה 215יב, המפנה לתקנה 214יב), הרי שאותה תקנה – 215יב – אינה כלולה ברשימת התקנות שאליהן מפנה תקנה 213א. במלים פשוטות, במקום שבו "ניתנה רשות להתגונן בתביעה לפינוי מושכר", אין בתקנות סדר-הדין האזרחי הוראה מפורשת, המאפשרת להעביר תובענה לפסים של סדר-דין רגיל.

תרתִי אחר רציונאל ותכלית לדבר, אך אלה לא נמצאו לי. כך מבחינתה של תכלית אובייקטיבית; כך בכל הנוגע להליך התקנתן ה"היסטורי" של התקנות. בהעדר רציונאל, הרי שלפנינו חֶסֶר (לקונה) בדין, ולא הסדר שלילי. אמת, איני רואה כל היגיון באבחנה בין תביעה לפינוי מושכר, שלא הוגשה לכתחילה בסדר-דין מקוצר, לבין תביעה כזו שבה ניתנה רשות להתגונן. אין להוסיף מחסום-על-מחסום. תכליתו של סדר-הדין המקוצר היא לעצור על הסף טענות הגנה שאין בן כל ממש. תכליתו של סדר-הדין המיוחד היא לאפשר טיפול מהיר בתביעות לפינוי מושכר, שלפי טיבן מצדיקות זאת. במה דברים אמורים? בתביעות פשוטות, שבהן מצויים משכיר ושוכר; מצוי הסכם-שכירות; וניתן להראות הפרה של הסכם-השכירות, המצדיקה סעד מהיר שלא יאחר את מועד סיומם של יחסי-השכירות. בכל ענין אחר, שאינו מתאים למשתנים אלה, אין יסוד להענקת היתרון שבסדר-הדין המיוחד. או-אז מאפשר הדין – וכך ראוי להשקפתי – כי התובענה תועבר לבירור בסדר-דין רגיל, שבכוחו להתמודד עם מורכבויות שסדר-הדין המיוחד לא נוצר לשמן ואינו כשיר להכילן.

רציונאל זה מתקיים, אך מובן הדבר, גם בתביעות מורכבות, שהחלו בסדר-דין מקוצר וניתנה בן רשות להגן. לפיכך, על אף היעדרה של הוראה מפורשת בתקנות, מצוות ההיגיון היא כי בית-המשפט אוחז בסמכות להעבירן לדיון בסדר-דין רגיל. קראתי לעומקם את הטיעונים, שהתבקשו הצדדים להגיש בנדון. לא מצאתי כי עלה בידי התובע לערער את הבסיס, המוצק, שמתחת לקביעה זו. לכך אוכל להוסיף כי הצדק עם הנתבעים כי ספק, אם לכתחילה הוגשה התובענה בדרך, שבה מגישים תובענה לפינוי מושכר בסדר-דין מיוחד. כך מבחינת צורתה, צרופותיה ותוכנה.

יהא הדבר אשר יהא, יש מקום לברר את התובענה בסדר-דין רגיל. כך אני קובע, וכך יש לסווגה ברישומי המזכירות. בהתאם, ניתן להגיש תביעה שכנגד, ובלבד שכתב-התביעה יוגש לא יאוחר מיום 1.5.2014. כתב-הגנה יוגש עד ליום 1.6.2014.

ככל שהדבר טרם נעשה, ישלימו הצדדים את ההליכים המקדמיים בינם, לרבות כל פנייה לבית-המשפט בנדון, לא יאוחר מיום 1.10.2015. תצהירים של עדות ראשית יגיש התובע עד ליום 1.12.2015. הנתבעים יגישו תצהיריהם לא יאוחר מיום 1.2.2016. דיון נוסף בקדם-משפט יתקיים בתאריך 15.2.2016 בשעה 09:30. הראיות, וכן סיכומים על-פה ככל שלא יוחלט אחרת, יישמעו בתאריך 6.4.2016, בשעה 09:00.

אינני עושה צו להוצאות.