תא"ק 10781-03-14 בגים נ' עוז

התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית בת 150,000₪.

כתב התביעה מציין, כי באוקטובר 2012 נחתם בין הצדדים הסכם שיפוצים/בנייה (נספח א').

התובע מציין, כי העלות המוסכמת עפ"י ההסכם עמדה על 260,000₪.

עפ"י ההסכם, 70,000₪ צריך היה התובע לשלם לנתבע עם סיום העבודה ומסירתה למזמין של "היחידה החדשה".

עד 13/11/2012 שילם התובע לנתבעת 30,000₪ למרות שעדיין לא הסתיים אף חלק מן העבודות הנזכרות בהסכם.

מאז התשלום הוקפאו כל העבודות ע"י הנתבע.

כתב התביעה מונה נושאים רבים שעניינם בהפרת ההסכם, אולם סכום התביעה אינו אלא פיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 23ב של ההסכם.

בקשת הרשות להתגונן מיום 24/8/2014 נסמכת בתצהיר המבקש בו מצהיר המבקש, כי הלכה למעשה הגיע לבקשת התובע לביתו על מנת להתקשר עמו בעסקה להמשך שיפוץ, לאחר שקבלן קודם עזב את הדירה ונעלם.

קודם לתחילת העבודה התבקש לחתום על החוזה אותו הציג בפניו בנו של התובע כהציג עצמו כמתמחה במשרד עורכי דין. המבקש מצהיר, כי עיין בחוזה והודיע, כי אינו מקובל עליו וכי עורך דינו שוהה בחו"ל.

עו"ד של המצהיר הציע לו להמתין עד שישוב מחו"ל, אך עפ"י המוצהר, בנו של התובע לחץ עליו והבטיח לו כי אין מניעה לחתום וכי כשישוב עו"ד של המצהיר ארצה יגיעו הצדדים להסכם אחר.

נוכח הבטחות של בן התובע אשר היה "כמעט עורך דין" החליט המבקש לחתום והתחיל לעבוד כבר בשלב זה הודיע הנתבע לתובע, כי אינו מתכוון להפקיד ערבות או שיק ע"ס 100 אלף ש"ח, והתובע ענה: "לא צריך".