תא"ק 10735-07-14 הרי נ' שחם

הרקע לתביעות וטענות הצדדים

1.התובע, מהנדס תוכנה עצמאי, סיפק במשך מספר חודשים שירותי תוכנה לנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים ולא עמדה בהסכם שנחתם עם התובע (להלן: "ההסכם") ולא שילמה לו את שכרו. משכך, ביום 29.04.14 נחתם בין התובע לנתבעת ולנתבע 1, מנהלהּ (להלן: "הנתבע")' הסכם פשרה במסגרתו נקבעה פריסת תשלומים לחוב הנתבעת לתובע בסך של 137,140 ₪ בצירוף ריבית חודשית בשיעור 0.8%, כשנקבע כי הנתבעים ישלמו חוב זה לתובע, ביחד ולחוד (להלן: "הסכם הפשרה"). גם הסכם הפשרה לא קוים ולמעט סך של 30,000 ₪ ששולם לתובע נותרו הנתבעים חייבים לו סך של 113,861 ₪ בצירוף ריבית חודשית בשיעור של 0.8% וכן פיצוי מוסכם בסך של 5,000 ₪ כפי שנקבע בהסכם הפשרה. בנסיבות אלו הוא הגיש את תביעתו כנגד הנתבעים אותה העמיד על סך של 115,364 ₪.

2.הנתבעים לא כפרו בחוב ואך טענו לזכות קיזוז. לטענתם, במסגרת ההסכם שנכרת בין הצדדים חתמו הצדדים ביום 24.09.13 על נספח שהוכתר כ"התחייבות לסודיות ואי תחרות" בו התחייב התובע לסודיות ואי תחרות (להלן: "הסכם אי התחרות"). במסגרת זו נקבע כי התובע מתחייב שבתקופת ביצוע השירותים אצל הנתבעת ובמשך תקופה של 24 חודשים לאחר תום תקופת אספקת השירותים אצל הלקוח של הנתבעת, הוא לא יספק במישרין ו/או בעקיפין שירותים ללקוח ו/או מוצרים בתחום תכנון, עיצוב, פיתוח ויישום ממשקי משתמש. כן נקבע כי אם יפר התובע את תניית אי התחרות הוא ישלם לנתבעים סך של 30% מהתמורה שתתקבל אצלו מידי צד ג' עמו עבד בניגוד לתניית אי התחרות. לנתבעים נודע כי התובע עובד מול חטיבת מל"מ בתעשייה האווירית (להלן: "מל"מ") בניגוד להסכם בדבר אי התחרות ועל כן הם זכאים לקבלת 30% מהתמורה שנתקבלה אצל התובע. הנתבעים העריכו תמורה זו בסך של 601,328 ₪ מתוכם מגיע להם 30%, סכום הבולע בתוכו את כל החוב לתובע. בנוסף נטען, כי בשל הפרת הסכם אי התחרות, התובע אינו זכאי לפיצוי המוסכם בהסכם הפשרה בסך של 5,000 ₪. בהמשך הגישה הנתבעת תביעה שכנגד כנגד התובע בה טענה כי התמורה שנתקבלה אצל התובע ממל"מ מגיעה לסך של 1,116,752 ₪ ועל כן מגיע לה סך של 335,025 ₪, ובניכוי החוב לתובע בסך של 109,830 ₪ הם זכאים לקבלת סך של 225,195 ₪.

3.יצוין כי בהמשך ההליך לאחר שנתקבל המידע אודות הכנסות התובע, הנתבעים ביקשו למחוק את התביעה שכנגד ולהעמיד את הסכום לו הם זכאים לקבל מהתובע לפי ההסכם בדבר אי התחרות על סך של 109,000 ₪ (עמ' 43-42 לפרוטוקול הדיון) וסכום זה יש לקזז מחובם לתובע.

4.התובע דחה את התביעה שכנגד ואת טענת הקיזוז. לדבריו, במהלך המשא ומתן לפריסת התשלומים של חוב הנתבעת כלפיו, התחייב הנתבע לשחרר אותו מההתחייבות לאי תחרות ולאפשר לו לעבוד ישירות מול מל"מ כתמורה לפריסת החוב וכפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לו בשל האיחור בתשלום.

5.למעשה אפוא, אין מחלוקת בדבר החוב של הנתבעים לתובע. המחלוקת בין הצדדים היא למעשה בשאלה, האם תניית אי התחרות שהוסכמה במסגרת ההתקשרות הראשונה עומדת בתוקפה; ובמידה וכן, האם היא הופרה על ידי התובע באופן המזכה את הנתבעת ב-30% מהתמורה שנתקבלה אצל התובע מידי מל"מ. במידה והתשובות לשאלות אלו חיוביות יש לדון בגובה התמורה לה זכאית הנתבעת ולקזזה מהחוב לתובע.

6.התובע הצטייד בתצהירו שלו ובתצהירה של אשתו, והנתבעים - בתצהירו של הנתבע. בתצהירים כמו גם בחקירות, הארוכות מאוד יש לומר, הקדישו הצדדים חלק נכבד לשאלת החוב של הנתבעים לתובע כמו גם לשאלה האם התובע ידע על מחלת אשת הנתבע שגרמה, בין היתר, כך לטענת הנתבעים, לקשיים הכלכליים שלהם, אם לאו. ואולם, למעשה, אין לעניין זה כל נפקות. גם איני סבור שיש ללמוד מסוגיה זו על מהימנות מי מהצדדים. מה גם, שההכרעה בשאלות שבמחלוקת אינה תלויה כל כך בהעדפת גרסה אחת מול חברתה שכן, הדו-שיח בין התובע והנתבע הוקלט על ידי התובע וניתן להכריע בשאלה זו על יסוד הקלטה זו מבלי להיזקק למתן אימון בגרסותיהם בתצהירים ובעדויות בבית המשפט.

דיון והכרעה

7.באשר לתוקפה של תניית אי התחרות, ב"כ התובע טען כי משהופר ההסכם על ידי הנתבעים אין תוקף לתניית אי התחרות. הוא הוסיף כי הצדדים חתמו על הסכם הפשרה במקום ההסכם (הראשון) ובהסכם הפשרה לא נכלל סעיף אי תחרות. מנגד, ב"כ הנתבעים טענה כי ההסכם (הראשון) לא בוטל אף פעם, ובכלל זה הסכם אי התחרות שכאמור היה נספח לו, והסכם הפשרה נועד אך להסדיר את התשלומים שהגיעו לתובע לפי ההסכם (הראשון).

8.הנה כי כן, חוזה שהופר, גם בהפרה יסודית, אינו בטל מאליו. סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כי הנפגע מהפרה יסודית של חוזה זכאי לבטלו. דרך הביטול נקבעה בסעיף 8 לאותו חוק והיא צריכה להיות בהודעה למפר בתוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. במקרה זה אין מחלוקת כי ההסכם הופר הפרה יסודית על ידי הנתבעת אשר לא שילמה לתובע את המגיע לו לפי ההסכם. בד בבד גם אין מחלוקת כי התובע לא הודיע לנתבעת על ביטול ההסכם. יש גם יסוד לטענת ב"כ הנתבעים כי הסכם הפשרה לא ביטל את ההסכם (הראשון), ואכן לא נזכר בהסכם הפשרה שהוא בא במקום ההסכם ( הראשון), אלא אך בא להסדיר את דרך התשלומים של חוב הנתבעת לתובע לפי ההסכם (הראשון).