עיריית טירת הכרמל נ' סלקום ישראל בע"מ

1.עסקינן בתביעה כספית אשר הועמדה על סך של 223,319 ₪ ובבסיסה חובה הנטען של הנתבעת בגין תשלומי ארנונה לנכסים בהם החזיקה הנתבעת בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, המצויים בתחום שיפוטה של התובעת.

לבקשת הרשות להתגונן צירפה הנתבעת הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים בגין חלק מהנכסים מושא התביעה (נספח א' לבקשת הרשות להתגונן) ובזיקה להסכם זה טענה "פרעתי" בהתייחס לסכומים ששולמו על ידה בהתאם להוראות ההסכם; עוד טענה הנתבעת לחיוב בכפל באשר לשני חשבונות אליהם הפנתה ולשיטתה, נוכח חיוב זה, על התובעת להחזיר לנתבעת סך של 61,597 ₪. בצירוף ריביות והפרשי הצמדה.

הנתבעת הפנתה להליך ערר שמתנהל בין הצדדים הממתין לדיון בפני ועדת הערר לענייני ארנונה, וטענה כי הערכאה השיפוטית המוסמכת בנושא בו עסקינן היא ועדת הערר וכי התובעת פעלה שלא כדין עת נקטה בהליך זה שעה שטרם מוצו הליכי הערר.

לבקשת הרשות להתגונן צורפה אף חוות דעתו של כב' השופט בדימוס, פרופ' ביין ממנה עולה, לדידה של הנתבעת, כי הנכסים מושא הליך זה פטורים מתשלום ארנונה.

2.עיינתי היטב בתיק, בחנתי את המסמכים שהגישו הצדדים, את כתב התביעה ואת התצהיר אשר הוגש בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן, ושקלתי האם יש מקום לקיים דיון בבקשת הנתבעת נוכח פסיקת בית המשפט העליון בסוגיית מתן רשות להתגונן [ע"א 10189/07 עזרא ששון נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ (מיום 15/6/09).

3.ההלכה הנוהגת קובעת, כי לא תינתן רשות להתגונן "רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (ע"א 6154/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג (1) 390 ).

4. לפיכך, ולאחר ששקלתי את הנסיבות הספציפיות של תיק זה, אני מחליטה בהתאם לסמכותי

על פי תקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ליתן לנתבעת רשות להגן על יסוד הבקשה בלבד וזאת מאחר שאני סבורה כי יש בידה הגנה "לכאורה" הראויה להישמע ומן הראוי לקבוע את התיק לגופו של עניין.

בהעדר בירור מלא, לא ניתן לשלול, בשלב זה, על פניו, את טענות הנתבעת, ויש לבחון טענות אלה, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי. יצוין, כי על נימוקי ההגנה עמדתי גם במסגרת ההחלטה שניתנה על ידי בבקשה לביטול פסק הדין (החלטה מיום 12/12/17).

ויובהר- עסקינן בשלב מקדמי בו על פי הפסיקה הנוהגת מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן.