עירית ירושלים נ' נצר ואח'

מי החייב בחוב ארנונה, בעלי המקרקעין, או מי שנטען לגביו ששכר אותם? ומהם חובות העירייה בבדיקת הודעה על שינוי זהותו של מחזיק במקרקעין? אלו השאלות שבפני.

רקע, השתלשלות העניינים וטענות הצדדים

1. ביום 14.8.14 הגישה התובעת, עיריית ירושלים (להלן ולשם קיצור: "העירייה"), תביעה כנגד הנתבע מס' 1 (להלן ולשם קיצור "נצר") בגין חוב ארנונה לתקופה שמיום 15.3.10 ועד ליום 31.12.13. נצר לא הגיש בקשת רשות להתגונן, וביום 16.2.15 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה.

2. ביום 30.1.19 הגיש נצר בקשה לביטול פסק הדין, בטענה שכתב התביעה ופסק הדין לא הומצאו לו, עד שביקש לצאת מהארץ ונודע לו שיש נגדו צו עיכוב יציאה. לגופו של עניין, טען נצר שמעולם לא התגורר בעיר ירושלים בכלל, ובנכס נשוא התביעה בפרט. הנתבע הוסיף וציין כי בא כוחו צילם את תיק הנכס במשרדי העירייה, ושם הופתע לגלות שמאן דהוא דיווח שהוא המחזיק בו, וכי לדיווח צורף הסכם שכירות עליו הוא לכאורה חתום כשוכר. הנתבע הכחיש את חתימתו על המסמך, וציין כי זויפה.

3. בדיון ביום 8.5.19 בוטל פסק הדין, והותר לתובעת לתקן את כתב התביעה, ולצרף את הנתבע 2 כנתבע נוסף, מכח היותו הבעלים של המקרקעין. הנתבע 2 יכונה להלן: "דאוד".

4. כתב התביעה תוקן, שני הנתבעים הגישו בקשות רשות להתגונן, ושניהם טענו שלא החזיקו בנכס בגינו נוצר חוב הארנונה (להלן: "הנכס") במועדים הרלוונטיים. דאוד טען שהנכס היה מושכר לנצר, ונצר טען שהסכם השכירות מזויף, וכי הנכס לא הושכר לו מעולם. בנוסף טען דאוד לשהוי ניכר בהגשת התביעה נגדו, שכן זו הוגשה שנים רבות לאחר שחוב הארנונה הפך חלוט.

5. בדיון ביום 7.10.19 ניתנה לשני הנתבעים רשות להתגונן, והוסכם על מינוי מומחית לכתבי יד שתבחן את הסכם השכירות, ותקבע אם חתימת נצר זויפה. בהתאם להסכמה, מונתה הגב' סימה אנקונה לבחינת החתימות.

6. לאחר עיכובים רבים הן בהמצאת דוגמאות חתימה והן בתשלום שכר המומחית, ביום 6.12.2020 הוגשה חוות הדעת. בחוות דעתה, קבעה המומחית שהיא לא מצאה התאמה בתכונות הכתיבה בין החתימה על הסכם השכירות לבין דוגמאות החתימה של נצר. כך, נמצא שבחתימה על הסכם השכירות יש הפסקות ברצף הכתיבה, לעומת דוגמאות החתימה שנכתבו ללא הפסקות, וזאת בנוסף לאי התאמות נוספות. לפיכך הגיעה המומחית למסקנה שסביר מאד שלא נצר הוא זה שחתם על הסכם השכירות. חוות דעת זו תומכת בטענת נצר לפיה אין לחייב אותו בדמי הארנונה.

7. על אף האמור בחוות הדעת, עמד דאוד על טענתו לפיה נצר חתם על הסכם השכירות, וכי עליו לשלם את דמי הארנונה. בנוסף, טען דאוד שככל שתתקבל טענת נצר שהסכם השכירות זויף, יש לפטור גם אותו מחוב הארנונה, שכן היה על העירייה לוודא את זהות המחזיק שהתייצב בפניה בטרם שינתה רישומיה, וכי אם לא עשתה כן, אין לאפשר לה להעביר את חוב הארנונה על שם הבעלים בדיעבד.

8. העירייה אינה נוקטת עמדה בשאלה האם הסכם השכירות מזויף. לשיטתה, ככל שיתברר שנצר אכן שכר את המקרקעין, יש לחייבו בחוב הארנונה החלוט. במידה ותתקבל טענתו לפיה הוא לא שכר אותם, יש להטיל את החיוב על הבעלים שלהם. העיריה חולקת על טענת דאוד לפיה מוטלת עליה חובה לזהות את המחזיק באמצעות תעודת זהות כל אימת שמתייצב בפניה אדם המבקש לדווח על הסכם שכירות, וכי הימנעותה מלעשות כן מונעת ממנה את האפשרות לגבות את החוב.