תמיר ניהול ציי רכב (1998) בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

בפני תביעת התובעת לתשלום הפרשים בין הפיצוי אשר שילמה לה כבר הנתבעת לבין סכום הנזק המלא שנגרם לה לטענתה בעטיה של התאונה נושא כתב התביעה.

יוער כי הצדדים אינם חלוקים על שאלת האחריות לנזק אלא על גובהו, כאשר עוד אין חולק כי הנתבעת שלמה לתובעת את מלוא עלות התיקונים בסך 26,560 ₪, סכום נוסף של 3,440 ₪ שניתן ייחסו לרכיב ירידת הערך וכן סכום של 1,300 ₪ בגין שכ"ט השמאי.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה לירידת הערך, כאשר התובע טוענת כי על פי חוות דעת השמאי מטעמה מדובר בסכום של 12,518 ₪ וכי לאחר מכירת הרכב התברר כי מדובר אף בסכום גבוה יותר של 13,003 ₪, עוד טוענת התובעת כי שולם בחסר שכ"ט השמאי וכי מגיע לה סכום של 730 ₪ נוספים (ללא מע"מ) וכן דמי טיפול בסך 300 ₪ותשלום עבור ימי עמידה של הרכב בסך 600 ₪.

להוכחת הסכומים השנויים במחלוקת צרפה התובעת את חוות דעת השמאי מטעמה, חשבון עסקה שהנפיק לה השמאי, חוזה מכירת הרכב הנפגע וחשבונית עבור מכירתו וכן אישור רואה החשבון שלה בענין העמדת רכב חלופי ובענין עלות הטיפול בתאונה לתובעת מעבר לעלות התיקון עצמו.

הנתבעת טוענת כי שלמה את כל הסכומים שאינם שנויים במחלוקת על מנת שלא לעכב תשלומים שלא בתום לב אך כי דין יתר תביעת התובעת להדחות, מאחר שהתאונה התרחשה ביום 12.11.15, הרכב נמכר ביום 18.5.16 – דהיינו כחצי שנה מאוחר יותר – ורק למחרת המכירה וחודשים רבים לאחר התאונה הופנתה אליה הדרישה הכספית.

הנתבעת טוענת כי בהתנהלות זו יש משום חוסר תום לב וגרימת נזק ראייתי בכך שנמנעה ממנה האפשרות לבדוק את הרכב ולהגיש חוות דעת נגדית מצידה.

הנתבעת טוענת כי ההפרש בסכום ירידת הערך בין חוות דעת השמאי לזו שהתבטאה בסופו של דבר בעת המכירה נובע מן החודשים שחלפו ביניהן היו בשליטת התובעת והמשפיעים על הפחתה הדרגתית בשווי כלי רכב משומשים ולפיכך אין קשר סיבתי בינו לבין התאונה, כי שכר טרחת השמאי מופרז ולא צורפה קבלה המעידה כי הסכום הנתבע אכן שולם לו בפועל.

ב"כ התובעת טען מנגד כי לא צורפה לכתב ההגנה כל פניה בבקשה לבדיקת הרכב וכי העבירו לנתבעת את הסכם מכירת הרכב כך שיכולה היתה הנתבעת לבדוק את הרכב ללא קושי וכן כי השמאי מטעמה ורוכש הרכב כלל לא זומנו לחקירה ולגבי שכ"ט השמאי כי מדובר בשכ"ט סביר.

תחילה לענין הנזק הראייתי, נקבע בפסיקה (למשל בת"א (שלום הרצליה) 1635-12-07 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' צרור צור (7.4.2010)) –

"דוקטרינת הנזק הראייתי עניינה בד"כ בנזק ראייתי שנגרם ע"י הנתבע, ותוצאתה – העברת נטל השכנוע מהתובע לנתבע (ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור פד"י נח (5) 54, בפיסקה 13, ע"א 8858/02 מ"י נ' זהווה (אתר נבו), כב' השופטת דורנר, ע"ש (חי') 641/03 חב' פלונית נ' מ"י (אתר נבו), ת.א. (ת"א) 15826/04 כלל חב' לביטוח נ' יוניברסל מוטורס (נבו)). לעומת זאת, מקום שהנזק הראייתי נגרם ע"י התובע (שאז אין רבותא ב"העברת" נטל השכנוע אליו, שהרי נטל השכנוע ממילא מוטל עליו להוכיח את תביעתו), נאמר בפסיקה (ת.א. (ת"א) 61589/01 איילון חב' לביטוח נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, אתר נבו, בפיסקה 9 לפסה"ד) כי הסנקציה כנגד התובע אינה חייבת להיות דחיית התביעה. הדבר תלוי במכלול נסיבות הענין, ו"רק כאשר נוצרת מעין "מסה קריטית" של מכלול נסיבות הענין, המטה את הכף לחובתו של התובע, יצדיק הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, את דחיית התביעה נגדו". לעומת זאת, במקרים אחרים (ת.א. (הרצ') 1130/05 כלל חב' לביטוח נ' קריסטל, אתר נבו) אמד ביהמ"ש מהו שיעורו של הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, והפחית בשיעור זה את סכום החיוב (באותו מקרה הופחתו 30%)."

במקרה אחר (ת"א (שלום ת"א) 61589/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ (18.4.07). ההדגשה שלי – א.ב.) נקבע –

"דוקטרינת הנזק הראייתי פותחה בהקשר של תביעות בגין רשלנות רפואית. ... דא עקא, כאשר הנזק הראייתי נגרם על ידי התובע דווקא, אשר עליו ממילא מוטל נטל השכנוע, אין כל רבותא בדוקטרינה מבחינתו של הנתבע, שכן בכל מקרה נטל השכנוע מוטל על התובע. נדרשת איפוא סנקציה אחרת כנגד תובע שגרם לנתבע נזק ראייתי. אינני סבור כי הסנקציה חייבת להיות בכל מקרה דחיית התביעה. הדבר תלוי במכלול נסיבות הענין, כגון חומרתו של הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, הסיבה לנזק, קרי, האם הוא נגרם בכוונה תחילה או בשוגג, מארג הראיות האחרות בתיק ומידת יכולתו של הנתבע להקטין את הנזק. רק כאשר נוצרת מעין "מסה קריטית" של מכלול נסיבות הענין, המטה את הכף לחובתו של התובע, יצדיק הנזק הראייתי שנגרם לנתבע, את דחיית התביעה נגדו."

הדעת נותנת כי הותרת הרכב ברשות התובעת במשך תקופה כה ארוכה מבלי להפנות אל הנתבעת את דרישתה הכספית ולאפשר לה בתקופה זו לבדוק את הרכב ולהגיש חוות דעת שמאי נגדית ויום אחד בלבד לאחר המכירה מופיעה לפתע הדרישה האמורה כאשר היכולת לבדוק את הרכב כמעט שאינה קיימת עוד או שכרוכה היא בקשיים ניכרים מהווה בהחלט נזק ראייתי נכבד ומשמעותי ומעוררת סימני שאלה לא פשוטים גם ביחס לכוונת התובעת.

אף טענת ב"כ התובעת כי לא הוגשה כל בקשה לבדוק את הרכב אינה משנה את התמונה מן הקצה אל הקצה באשר מרגע שהרכב אינו בבעלות התובעת אלא בידיים פרטיות של מי שאינו קשור לאירוע קיים קושי ממשי ואובייקטיבי בביצוע הבדיקה.

יחד עם זאת, נקבע (תא"מ (שלום ת"א) 40928-01-15 פנינה אליעזר נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (2.5.2016)) גם כי –

"כאשר הרכב נמכר, מצוי בידי בעל הדין ראיה טובה יותר להוכחה כי נגרם לו נזק ירידת ערך אמתית כתוצאה מהתאונה, עת מכר את הרכב ועל כן אין להסתמך עוד על חוות דעת השמאי. יש להראות כי אכן הרכב נמכר במחיר נמוך יותר מזה שהיה יכול למוכרו לולא התאונה."

בנידון דידן אכן קיימות בחומר הראיות שבפני ראיות רלוונטיות לענין סכום מכירת הרכב כחצי שנה לאחר קרות התאונה, אולם גם כאן – אליה וקוץ בה – לו מדובר היה במכירה סמוכה למועד התאונה ניתן היה להצביע על קשר ישיר בין התאונה לבין ירידת הערך בפועל אלא שתיאורטית ייתכן כי במהלך אותם חודשים רבים שבין התאונה למכירה התרחש אירוע נוסף אשר השפיע על ירידת הערך ולנתבעת לא ניתנה הזדמנות סבירה לבדוק זאת.

מאידך, העובדה שבין סכום ירידת הערך לפי חוות דעת השמאי שנערכה ימים ספורים לאחר התאונה לבין סכום ירידת הערך במכירת הרכב קיים פער קטן יחסית תומכת בסבירות שאכן מדובר בירידת ערך הנובעת מן התאונה, אולם – כאמור – ראיה מובהקת בענין זה אין בפני ואף לנתבעת לא ניתנה הזדמנות לבחון זאת באשמת התנהלותה של התובעת.