תא"מ 90003-97

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ובמעמד צד אחד ביום 18.1.1998.

לטענת המבקש בשנת 2010 נודע לו כי קיים צו עיכוב יציאה מהארץ כנגדו בגין תיק הוצל"פ שנפתח ללא שידע על קיומו כלל. לטענתו אינו מכיר את החוב לטובת המשיבה, אינו מכיר את המשיבה והוא לא חייב לה כסף. הוסבר לו כי החוב נובע מביטוח בחברת ביטוח שאינו זוכר את שמה ואשר נקנתה ע"י המשיבה, ומכאן הטענה לחוב. בשנת 2010 פנה למשרד המשיבה מספר פעמים על מנת להבין מהו מקור החוב. המבקש מציין כי הגיש בעבר בקשה להסדר תשלומים במסגרת התיק הגם שטוען כי אינו חייב כסף למשיבה. בשנת 2013 פנה ללשכה לסיוע משפטי בבקשה לסיוע בעניין זה. ביום 3.10.2013 פנתה עו"ד יפעת שרפלר מטעם הלשכה לסיוע משפטי במכתב רשמי לב"כ המשיבה למסירת העתק מכתב התביעה, אישורי מסירה ומסירת אזהרה בתיק הוצל"פ אך היא לא קיבלה עליו מענה. לאחר התכתבויות נוספות נענתה ב"כ המבקש ע"י ב"כ המשיבה כי התיק אינו מצוי במשרדה אלא בארכיב חיצוני וכי פנתה לבית הגנזים והתיק לא אותר. עוד טוען המבקש, כי בלשכת ההוצל"פ לא אותר אישור המסירה של האזהרה ומבקש הארכת מועד לעניין האיחור בבקשת ביטולו של פסק הדין מהטעם שבעיכוב הסדרת הייצוג ע"י הלשכה לסיוע משפטי.

לטענת המשיבה, נגרם לה נזק ראייתי בגין הזמן הרב שעבר מאז הגשת התביעה של למעלה מ-18 שנים ועד היום. המשיבה הינה חברת ביטוח מורשה כדין בישראל אליה מוזגה אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ. בשנת 1997 הגישה התובעת דאז, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, תביעה כספית כנגד המבקש בגין אי תשלום פוליסת ביטוח רכב. המבקש קיבל את התביעה וביום 18.1.1998 ניתן נגדו פסק דין. הואיל והחוב נשוא פסק הדין לא נפרע נאלצה המשיבה לפתוח תיק בהוצל"פ לשם גביית החוב. למבקש בוצעה מסירה מלאה של האזהרה ביום 17.2.2011. ביום 9.9.98 בוצע בביתו של המבקש עיקול מטלטלין ובמשך השנים ננקטו הליכי הוצל"פ מגוונים נוספים. המשיבה מציינת כי הליכי ההוצל"פ שננקטו לא נשאו פרי והמבקש למד להתנהל באופן שההליכים לא הניעו אותו לשלם את החוב. המבקש פנה בתלונה לפניות הציבור של המשיבה ותלונתו נבדקה ונדחתה. ביום 21.2.11 הגיש המבקש בתיק ההוצל"פ בקשה לחקירת יכולת וביקש לפרוס את חובו בתשלומים חודשיים של 150 ₪. המבקש שילם תשלום אחד ע"ס 150 ₪ ותו לא. בשנת 2013 שכר את שירותיה של עו"ד נעמי גונן וזו פנתה בשמו אל ב"כ המשיבה. משנודע למבקש כי תיק הנייר במשרד ב"כ המשיבה לא קיים עקב פריצה והשחתת התיקים שאירעה במשרדה בשנת 2002, ניסה הוא בתחבולות לנצל מצב זה ופנה להוצל"פ בבקשה לשחזר את האזהרה. עוד טוענת המשיבה כי המבקש לא מפרט כל טעם ראוי או מיוחד לאיחור של 18 שנים בהגשת הבקשה ואיננו מפרט כל סיכויי הגנה כנגד התביעה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי לדחות את הבקשה מן הטעמים שיפורטו להלן. ראשית, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת הביטול, שכן בהתאם לתקנה 201 לתקסד"א, היה על המבקש להגיש את בקשתו לביטול פס"ד בתוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה. בעניין זה חל כלל הידיעה אשר יש והוא גובר אף על כלל ההמצאה. דהיינו, שלמבקש היתה ידיעה ברורה אודות מתן פסק הדין כנגדו עוד בשנת 2010, כטענתו, ואולם, זה בחר להגיש את בקשתו לשחזור התיק ולביטול פסק הדין באיחור ניכר ורק בסוף שנת 2014. בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א, רשאי בית המשפט להאריך את המועד שהוחמץ מטעמים מיוחדים שירשמו, וטעם שכזה הינו טעם התלוי בגורם חיצוני שאינו בשליטת בעל הדין, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה. ואילו בענייננו, אין למבקש כל טעם מיוחד לאיחור בהגשת הבקשה, הגם שזה היה מיוצג פעמיים במהלך שנים אלו על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי ובחר לפעול אל מול המשיבה ישירות או באמצעות הליכים בתיק ההוצאה לפועל. בין היתר, הגיש הוא בקשה לפריסת החוב לתשלומים ואף שילם שובר אחד על סך של 150 ₪, דבר המעיד כי קיבל עליו את החוב הפסוק והחל לשלמו ללא שהעלה כל טענה כנגדו. אם כן, טענתו בעיכוב ייצוגו על ידי הסיוע המשפטי, אין לה על מה שתסמוך ומנוגדת לעובדות המקרה, ולפיכך אינה מבססת כל מקום להענקת ארכת חסד, המוענקת ממילא במקרים חריגים ונדירים. תחושת הצדק במקרה דנן פועלת לרעתו של המבקש אשר עושה כל שלאל ידו כדי להימנע מתשלום חובו והעלאת טענותיו מפעם לפעם במשך השנים מבלי שתהיה בעיניו כל משמעות לעקרון סופיות ההליכים.

לא זו בלבד, אלא שאף אילו היה מוארך המועד להגשת בקשת הביטול, אזי לא היה מקום לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, שכן לא נמצא כל פגם בהליך מתן פסק הדין, והמבקש לא הצביע על פגם כלשהו למעט ניסיון להסתמך על הנזק הראייתי שנגרם למשיבה לאחר שחלפו כ- 18 שנים מעת מתן פסק הדין בבית המשפט. אף בחינת הבקשה לביטול פסק הדין משיקול דעת בית המשפט מוביל למסקנה כי דינה להדחות באין למבקש כל הגנה אפשרית כנגד התביעה, למעט טענה בעלמא כי החוב אינו מוכר לו וכי סכומו גבוה כיום מן הסכום הנתבע במקור, ואילו היה יודע על החוב בסך של 1000 ₪ במועד היה מסדיר אותו בקלות. נראה כי המבקש מנסה להעלות טענות מן היקב ומן הגורן בשיטת מצליח שכן אולי כך תצלח בקשתו לאחר שכל הדרכים האחרות שנוסו על ידו במהלך השנים לא השיגו את התוצאה המיוחלת. אף סיבת האיחור להגשת טענות ההגנה הללו מעידה, כי אין למבקש על מה לסמוך ואף כי האיחור הניכר בהעלאתן מעיד על זלזול מופגן בהליכים המשפטיים או לכל הפחות כי זה הכיר בחוב כלפי המשיבה ולא מצא לטעון טענות אלו בזמן אמת, עוד כשלטענתו נודע לו לראשונה אודות התביעה.

יצוין ויודגש, כי עיון בתדפיס מפורט של תיק ההוצאה לפועל, שהגישה המשיבה כתמיכה לתגובתה, מעיד, כי בניגוד לטענות המבקש, בוצעה לו מסירה של אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל עוד ביום 6/4/1998 ופעם נוספת ביום 17/2/2011, ומכוח מסירות אלו, שלא נסתרו על ידי המבקש, בוצעו כנגדו הליכים מבצעיים שונים, לרבות עיקול מטלטלין ביום 15/9/1998 אשר בוצע במלואו, עיקול רכב ביום 23/7/2006 ועיקולי צד ג' בבנקים ובחברות הביטוח. נראה כי רק כעת מזדעק המבקש ופונה בבקשה זו לאור הגבלות שהוטלו על דרכונו, על רישיון הנהיגה שלו ועיכוב יציאתו מן הארץ, שכן זקוק הוא לרישיון הנהיגה לשם פרנסתו כנהג מונית ולצאת את הארץ לביקורי קרוביו. עם זאת, טענות אלו מקומן במסגרת תיק ההוצאה לפועל ולא בבית המשפט, שכן המדובר בחוב פסוק שנקבע בפסק דין לפני למעלה מ-17 שנים, ואין עוד מקום לערער או להשיג עליו בהיותו חלוט ולנוכח עקרון סופיות ההליכים.