תא"מ 8357-05-16 אוטו שי שרותי מימון והשכרה 2006 בע"מ נ' בן משולם ואח'

1.תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, שביסודה מחלוקת הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

2.התאונה התרחשה ביום 7.8.2014 ברחוב שוקן בתל אביב. על פי הנטען בכתב התביעה, נהג התובעת נסע בנתיב השמאלי ברחוב זה, כאשר לפתע אוטובוס שנסע בנתיב הימני התפרץ לנתיבו. עקב כך, נאלץ נהג התובעת לבלום בפתאומיות. הוא הצליח שלא לפגוע באוטובוס, אולם הרכב הנהוג על ידי הנתבע 1 ("הנתבע") פגע בו מאחור. לטענת התובעת, הנתמכת בחוות דעת שמאי, עלות התיקון של הרכב עומדת על סך 3,261 ש"ח, ובנוסף נגרמה לו ירידת ערך בסך 164 ש"ח. התובעת ציינה בכתב התביעה, כי הרכב לא תוקן (סעיף 10 לכתב התביעה).

בכתב ההגנה לא חלקו הנתבעים על התיאור העובדתי של התאונה שנכלל בכתב התביעה. לטענתם, עקב התפרצות האוטובוס בלם רכב התובעת בפתאומיות, הנתבע בלם מיד אולם פגע קלות ברכב התובעת (סעיף 7 לכתב ההגנה). לטענתם, התפרצותו הפתאומית של האוטובוס מהווה "גורם זר מתערב", המנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין התנהלותו של הנתבע לבין הנזק. בנוסף, טענו הנתבעים בכתב ההגנה כי חוות דעת השמאי אינה משקפת את הנזק שנגרם לתובעת, בשל זכאותה להנחות בעת תיקון הרכב.

3.בדיון מסרה באת כוח התובעת כי הרכב נמכר, והציגה הסכם מכר מיום 24.10.2014 (ת/3). קצין הבטיחות של התובעת העיד, כי הוא העביר את הרכב למחלקת המכירות של התובעת כשהוא לא מתוקן, והוא אינו יודע אם הרכב תוקן על ידה לפני מכירתו. הנתבעים טענו כי הדעת נותנת שהרכב תוקן לפני מכירתו, ומכיוון שהתובעת לא המציאה מסמכים המעידים על עלות התיקון – כגון חשבוניות וקבלות – היא אינה זכאית לפיצוי. עוד טענו הנתבעים בדיון, כי בניגוד לאמור בחוות דעת השמאי, לפיה רכב התובעת היה רכב "ליסינג", הרי שמהעדויות עולה כי הוא היה רכב "השכרה", אשר מחיר המחירון שלו נמוך יותר.

הנה כי כן, הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת האחריות והן בשאלת הוכחת הנזק. נדון בכל אחת משאלות אלו בנפרד.

האחריות לתאונה

4.כאמור, בכתב ההגנה הנתבעים לא חלקו על התיאור העובדתי בכתב התביעה. בדיון הציג הנתבע גרסה שונה. לטענתו, הוא נסע בנתיב הימני ועקב התפרצות האוטובוס לנתיבו הוא נאלץ לפנות שמאלה בחדות, וכך פגע באחורי רכב התובעת שהיה בנתיב השמאלי מעט לפניו. מדובר בשינוי חזית ביחס לאמור בכתב ההגנה. על אף האמור, מכיוון שגרסתו של הנתבע הייתה אמינה ולא נסתרה בעדות נהג התובעת ומכיוון שבאת כוח התובעת לא התנגדה לשינוי חזית זה במהלך הדיון, אלא רק בסיכומיה, אבחן את שאלת אחריותו של הנתבע הן על פי הגרסה בכתב ההגנה והן על פי הגרסה שהועלתה בדיון.

5.על פי הגרסה בכתב ההגנה, טענת ההגנה של הנתבעים היא כי הבלימה הפתאומית של רכב התובעת עולה כדי "גורם זר מתערב", המנתק את הקשר הסיבתי בין התנהלות הנתבע לבין הנזק. טענה זו יש לדחות. נהג חייב לשמור מרחק מהרכב שלפניו כך שככל שהרכב יבלום לפתע תהיה לו אפשרות לעצור בלא לפגוע בו (תקנה 49 לתקנות התעבורה, התשכ"א-19961). בלימה פתאומית בדרך כלל אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, שהרי זהו בדיוק הסיכון שעל מנת להימנע ממנו יש לשמור מרחק. כך אף נקבע לא פעם בפסיקה (ראו למשל, ת"א (שלום ראשל"צ) 50928-02-16 אגד הסעים בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (9.7.2017); תא"מ (שלום ת"א) 22737-09-12 ש. שלמה רכב בע"מ נ' מסראוה (23.7.2013)). יצוין, כי בלימה פתאומית ללא כל סיבה עשויה, במקרים המתאימים, להצדיק הטלת אשם תורם על הבולם, אלא שבענייננו עולה שנהג התובעת נאלץ לבלום באופן פתאומי כדי להימנע מפגיעה באוטובוס, ואין למצוא אשם בהתנהלותו.

6.גם לפי גרסת הנתבע שנמסרה בדיון, יש להטיל עליו אחריות לתאונה. נהג התובעת טען, כי האוטובוס התפרץ לנתיבו. עדות זו לא נסתרה, וגם בחקירתו הנגדית של נהג התובעת הנחת המוצא הייתה כי אכן האוטובוס התפרץ לנתיבו. מכיוון שרכב התובעת היה לפני רכב הנתבע, המסקנה המתחייבת מכך היא שגם אם נניח שהאוטובוס התפרץ גם לנתיבו של הנתבע, היה מרחק יחסית לא קצר בינו לבין האוטובוס באותה נקודת זמן. בנסיבות אלו, נראה כי בנהיגה במהירות המותאמת לתנאי הדרך ובערנות מספקת, היה בידי הנתבע להגיב להתפרצות האוטובוס באופן שלא היה כרוך בפגיעה ברכב התובעת. לא למותר לציין, כי הנתבע עצמו אישר בעדותו כי לאחר התאונה הוא סבר שהוא אשם בה, מכיוון שפגע ברכב התובעת מאחור.

מסקנתי היא, אפוא, כי לנתבעים יש אחריות לתאונה.

הנזק

7.בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי התובעת זכאית להנחות עבור ביצוע התיקונים, ולפיכך סכום הנזק בחוות דעת השמאי מוגזם. משהתברר כי הרכב נמכר, טענו הנתבעים כי מכך עולה שהרכב תוקן על ידי התובעת. לטענת הנתבעים, מקום בו הרכב תוקן, חובה על הניזוק להביא ראיות בדבר עלות התיקון בפועל, כגון חשבוניות או קבלות, ומשהתובעת לא עשתה כן היא לא הוכיחה את נזקיה, והיא אינה זכאית לפיצוי. בהקשר זה מפנים הנתבעים לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי מרכז) 33147-11-14 אוטו שי שרותי מימון והשכרה 2006 בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (23.2.2015) ("עניין אוטו שי"), אשר הצדדים להליך הנוכחי (התובעת והנתבעת 2) היו בעלי הדין גם בו.

8.התובעת טוענת, כאמור, כי הרכב הועבר למחלקת המכירות כשהוא לא מתוקן, ואין כל ראיה שהוא תוקן לפני המכירה. לטענתה, בהתאם לפסיקה זכותה לפיצוי אינה מותנית בתיקון הרכב. בסיכומיה טענה באת כוח התובעת, כי "מחלקת המכירות" שאליה התייחס קצין הבטיחות מטעמה בעדותו, היא למעשה חברה נפרדת העוסקת במכירות.

9.אציין ראשית, כי יש טעם לפגם בכך שהתובעת ציינה בכתב התביעה, באופן חד משמעי, כי הרכב לא תוקן. בדיון עלה, כי הרכב נמכר כבר ביום 24.10.2014, זמן רב לפני הגשת התביעה. קצין הבטיחות מטעם התובעת העיד, כי הטענה שהרכב לא תוקן נכונה למועד בו הועבר הרכב על ידו לצורך מכירתו, וכי הוא אינו יודע אם הרכב תוקן על ידי אנשי המכירות לפני מכירתו (עמ' 5-4 לפרוטוקול). גם אם התובעת סברה כי מה שקרה לאחר העברת הרכב לצורך מכירתו אינו מעניינה (וכפי שאפרט להלן אין לקבל עמדה זו), היה עליה לכל הפחות לפרט בכתב התביעה כי המידע הנמסר לעניין אי תיקון הרכב נכון למועד מסוים בלבד, ולהסביר מדוע.

10.לגוף השאלה שלענייננו, בעניין אוטו שי נדונה השאלה האם מקום בו הרכב תוקן ניתן להסתפק בחוות דעת השמאי לצורך הוכחת הנזק. בית המשפט המחוזי ציין, כי התובעת (המערערת שם) נמנעת באופן שיטתי מלהביא ראיות על עלויות התיקון בפועל של רכביה, גם כאשר הם תוקנו, ומסתפקת בהצגת חוות דעת שמאית, על אף שגם היא אינה חולקת על כך שהיא מקבלת הנחות בשיעור של 30-20 אחוזים. בית המשפט ציין, כי יש לשפוט כל מקרה לנסיבותיו, וכי עשויים להיות מקרים בהם חוות דעת שמאי תהווה ראיה מספקת לגבי עלות תיקון רכב שתוקן. אולם, במקרה הנוכחי, נוכח התחמקותה של התובעת מלהביא ראיות לגבי עלות התיקון בפועל, בלא להביא לכך טעם מניח את הדעת, והודאתה כי חוות הדעת אינה משקפת את נזקיה, לא ניתן להסתפק בחוות דעת השמאי (פסקה 21 לפסק הדין). לפסק הדין בעניין אוטו שי יש מעמד מנחה (סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה), ולדעתי הוא עולה בקנה אחד עם ההלכה הכללית כי כאשר ניתן להביא ראיות מדויקות על היקף הנזק, אין להסתפק בקביעתו על דרך האומדנה (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) (1981)).

11.התובעת טוענת כי כאשר הרכב יצא תחת ידה והועבר ל"מחלקת מכירות" הוא לא היה מתוקן, ובכך יש להבחין בין ענייננו לבין המקרה שנדון בעניין אוטו שי. אין בידי לקבל טענה זו. התובעת צריכה להיות מסוגלת לדווח על מה שנעשה עם הרכב – האם תוקן וככל שתוקן מה היו עלויות התיקון בפועל – גם אם הרכב הועמד למכירה. העברה בין מחלקות בתוך התובעת אינה אמורה למנוע את מתן המידע. גם אם אניח כי "מחלקת המכירות" אליה התייחס קצין הבטיחות של התובעת בעדותו מאוגדת מבחינה פורמאלית כחברה נפרדת (טענה שהועלתה לראשונה בסיכומים), אין בכך לדעתי כדי לשנות שעה שמדובר באותה קבוצה. התובעת אינה יכולה לחמוק מחובתה למסור מידע בשאלה האם הרכב תוקן ולהביא ראיות בדבר עלויות התיקון בפועל, על ידי כך שתישען על הסדרים פנימיים כאלו או אחרים שהיא מנהיגה בתהליך התיקון והמכירה של רכבים שנפגעים.