מדינת ישראל –משטרת ישראל נ' אזברגה ואח'

לפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 30,251 ₪, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובעת, ניידת משטרה מסוג דימקס, עליה מורכב ארגז גדול, בעטיה של תאונת דרכים מיום 23.6.12 (להלן: "התאונה"). התאונה התרחשה בשעה 24:00, או במועד סמוך לכך, בצומת בית דגן, והיו מעורבים בה רכב התובעת, נהוג בידי מר פרידמן נפתלי (להלן: "נהג רכב התובעת") ורכב הנתבעים, נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "נהג רכב הנתבעים").

כאן המקום לציין, כי הנתבע 1 הכיר באחריותו לגרם התאונה, עת הורשע, בין היתר, בחציית הצומת ברמזור באור אדום, בכיוון נסיעתו. הנתבעת 2, מבטחת רכב הנתבע 1 בביטוח צד שלישי, שילמה לתובעת, לפני הגשת התביעה, סכום של 51,079 ₪ (המהווה 62% מהנזק שנגרם לרכב התובעת בתאונה). הנתבעת 2 חלקה על חובתה לשלם את יתרת הסכום הנדרש, בסך של 30,251 ₪, וזאת משני טעמים. הטעם האחד, הנתבעת 2 קיזזה מסכום הפיצוי סך של 4,538 ₪, המהווה 15% אשם תורם, אותו ייחסה הנתבעת 2 לנהג רכב התובעת, בגין חוסר ערנותו הבולטת בכניסה לצומת ובחצייתה. הטעם השני, הנתבעת 2, קיזזה מסכום הפיצוי סך של 25,713 ₪. הנתבעת 2 ראתה לפצות את התובעת בגין ערך הרכב בניכוי שרידים, וזאת על פי בקרת שמאי מטעמה, למרות ששמאי התובעת מצא לתקן את הנזק ברכב. לטענת הנתבעת 2, הבחירה לתקן את הנזק ברכב התובעת, לא מתיישבת עם חובת הקטנת הנזק החלה על ניזוק. הנתבעת 2 טוענת, כי היה על התובעת למכור את הרכב במצבו הניזוק, ולקבל, למצער, 40% מערכו, כדי לעמוד בנטל הקטנת הנזק. מנגד, משיבה התובעת, כי הרכב תוקן, כיוון שמדובר ברכב מבצעי, וכי אילו היה הרכב נמכר במצבו הניזוק, הייתה התובעת מקבלת פחות מ-40% מערכו.

ביום 30.3.17 נערך לפניי דיון, בו נשמעו עדויות עדי התובעת: נהג רכב התובעת, מר פרידמן נפתלי ומר דוד פלד, עד ראיה ניטרלי. הנתבע 1 לא התייצב למתן עדות, בהיעדר מחלוקת בשאלת האחריות. במסגרת הדיון, הגיש ב"כ התובעת ראיות כדלקמן: תמונות נזק בשחור לבן של רכב התובעת, אשר צולמו על ידי השמאי דני פרומר (ת/1) ותמונות בשחור לבן של רכב התובעת, אשר היוו חלק מדו"ח תאונה שנערך על ידי בוחן משטרתי רס"מ עמרי צ'ובינסקי (ת/2). אעיר, כי דו"ח הבוחן המשטרתי עצמו, לא הוגש כראיה, למרות שבאי כוח הצדדים הסתמכו עליו במהלך הדיון.

לאחר ניתוח כלל חומר הראיות ובחינת טענות הצדדים, מזה ומזה, אני סבורה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. הואיל ומדובר בתביעה בסדר דין מהיר, ינומק פסק הדין באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214 טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ראשית, בדין קיזזה הנתבעת 2 סך של 4,358 ₪ מסכום הפיצוי לתובעת, בגין אשם תורם בשיעור 15%, אותו זקפה לחובת נהג רכב התובעת. מעדותו הברורה של העד האובייקטיבי, מר דוד פלד, אשר ראה את הֵילך התאונה לפרטיו, עולה, כי לפני קרות התאונה נשמעה חריקת בלמים אדירה שלא היה ניתן להתעלם ממנה (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 12). חריקת הבלמים הראשונה, אירעה לפני שרכב הנתבע 1 נכנס לצומת (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 1-2). למרות חריקת הבלמים האדירה, רכב התובעת נכנס לצומת, לאט ובטוח, בחסות מופע אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעתו (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 13-14). אני סבורה, על יסוד העדות האמורה, כי לנהג רכב התובעת הייתה אפשרות למנוע את התאונה, אם היה ערני דיו לתנאי הדרך, כפי שהיה העד הניטרלי, מר דוד פלד. נראה, כי נהג רכב התובעת, לא שם לב לצווחה של חריקת הבלמים לפני שנכנס לצומת או בד בבד עם כניסתו אליו, בחסות מופע אור ירוק ברמזור בכיוון נסיעתו. מצופה היה מנהג רכב התובעת, כנהג סביר, לפעול בהתאם לאזהרה (צווחה של חריקת בלמים), להסתכל מה קורה, לא להיכנס לצומת, או למצער לבלום לאלתר בהינתן מהירות הנסיעה האיטית בה נסע, ולנסות למנוע את מפגש הרכבים.

שנית, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעים, בדבר אי עמידת התובעת בחובת הקטנת הנזק. טענה זו לא הוכחה כדבעי בראיות. חובת הקטנת הנזק דורשת מן הניזוק לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עקב נזק שיכול היה למנוע על-ידי נקיטת אמצעים כאלה. בענייננו, לא השכילו הנתבעים להוכיח בראיות, כי מכירת הרכב במצבו הניזוק, חֶלֶף תיקונו, הייתה מקטינה את הנזק. טענות ב"כ הנתבעים בסיכומיה מבוססות על הנחות והשערות, אשר לא גובו בראיות כלשהן, המאפשרות להסתמך עליהן.

שלישית, הלכה היא, כי בתביעות לתשלום סכום כסף, הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק (ע"א 7905/98 Aerocon.C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4), 387, 397 (2001)). כן נקבע כי כשם שמידת הנזק אינה עניין שנקבע על פי אומדנא דדיינא, כך גם עניין הפיצוי אינו נקבע על פי אומדנא דדיינא, וכי על התובע ליצור את התשתית העובדתית גם לצורך עניין זה, ולא רק באשר למידת הנזק שנגרם לו (ראו ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 808-809 (1981)). בענייננו, לא צירפה התובעת לכתב התביעה, ואף לא הגישה במהלך הדיון שהתקיים לפניי, קבלות המלמדות על עלות תיקון הרכב בפועל. לא נעלם מעיני, כי ב"כ התובעת הצהיר לפרוטוקול, כי הרכב תוקן בפועל וכי בידי התובעת חשבוניות תיקון בגין מלוא סכום התיקון (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 26). דא עקא, חשבוניות כאמור לא הוגשו כראיה.

לא שוכנעתי, כי בפני התובעת עמד קושי אובייקטיבי להביא נתונים ברורים ומדויקים אודות היקף הפיצוי לו היא זכאית, בדמות קבלות או חשבוניות תיקון, באופן אשר יצדיק כי בית המשפט ייקבע את סכום הפיצוי על דרך של אומדנה. בסופו של יום, לא ניתן לדעת, אם אכן הערכות השמאי דני פרומר תואמות את העלות שהייתה בפועל לתובעת בעת התיקון. לכן, הנני דוחה בזה את רכיב התביעה שעניינו נזק ישיר, כמפורט בסעיף 7 לכתב התביעה.