תא"מ 7586-09-14 קשר רנט א קאר בע"מ נ' רמט טרום בע"מ

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 1.7.13 במפעל קורות רמט במעלה אדומים בין כלי רכב נושא מספר רישוי 46-412-75 ובין מנוף (להלן: "התאונה").

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כוח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכב התובעת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

הנני מקבלת את גרסת התביעה, לפיה המנוף היה בתנועה בעת התאונה, בפרט נוכח מיקום הנזק ברכב התובעת וטיבו. אין זה סביר כי נזק משמעותי מסוג זה ייגרם לדלת אם המנוף נמצא בעצירה מוחלטת.

עם זאת, לא התרשמתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת גרסתה, לפיה הנתבעת היא הנושאת בעיקר האחריות לתאונה.

נהג התובעת, אשר עדותו הובאה כתימוכין בגרסת התובעת, הודה, כי חנה בסמיכות קרובה מאוד למסילה, על גביה נע המנוף. לדבריו, חנה במרחק של כארבעים סנטימטרים מהמסילה, ופתח הדלת מרחק כ- 30 סנטימטרים (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 24). אף אם נניח כי אין אמדן זה מדוייק, הוא מצביע על קרבה גדולה למסילה. כאשר הוצגה בפניו תמונה במכשיר הטלפון הנייד, בה מצולם רכב התובעת חונה בסמיכות למסילה בזמן אחר, הודה, כי בעת התאונה חנה קרוב יותר למסילה, בשל בטון שהיה ברחבה (עמ' 6, שורות 13-16). הוא אף אישר, כי המנופאי ממוקם בקבינה המרוחקת משמעותית מהמקום בו היה נמצא רכב התובעת (שם, שורה 17), והודה, יותר מפעם אחת, כי הלכה למעשה המנופאי לא ראה את רכב התובעת בעת התאונה (עמ' 2, שורות 12, 26). מעיון בתמונה בטלפון הנייד שהוצגה במעמד הדיון ניתן להתרשם, כי קיימת אפשרות, כי רכב התובעת כלל לא היה בטווח ראייתו של המנופאי, בהיותו מוסתר על ידי המנוף שע"ג המסילה, בפרט אם חנה בסמיכות למנוף, במקום עליו הצביע כי חנה, ומאחר שאין המנופאי מצפה לראות במקום זה כלי רכב.

נהג התובעת לא שלל הטענה, כי קיימת חניה מוסדרת מחוץ למתחם המנוף בו יכול לחנות את רכבו (עמ' 5, שורה 10). הוא הודה, כי לשם ביצוע עבודתו אינו נדרש לחניה במתחם זה, כי אם לחניה בסמיכות למבנה של המפעל (עמ' 4, שורה 3). הוא לא הכחיש, כי בחר לחנות במתחם זה אף לאחר התאונה, וטען, כי רק שלושה חודשים לאחר התאונה, כאשר הוצב שילוט האוסר כניסה למתחם, הפסיק לחנות בו (עמ' 4, שורה 29). לא התרשמתי מטענתו, לפיה לא היתה לו ברירה אלא לחנות במתחם המנוף, בהיעדר אספקת מריצה, ובפרט נוכח הודאתו, כי לבד מדלי מדגם הבטון אף לקח פחיות שתיה מהמתחם. משמע לא בהכרח אילוצי עבודה הובילו אותו לחנות במקום בו בחר לחנות.

אף אם אקבל את טענת נהג התובעת, כי בעת התאונה לא הוצב שילוט במקום האוסר כניסת רכבו למתחם, הרי שלא היה אילוץ או כורח לנהג התובעת לחנות במקום בו הוא חנה, ובוודאי שאין חניה מוסדרת לכלי רכב במקום זה. לפיכך ניתן היה לצפות, כי נהג התובעת יבחר את מקום חנייתו מתוך יישוב הדעת, ולא יסתכן לחנות בסמיכות קרובה למנוף הנמצא בתנועה, כאשר אין זה ברור אם המנופאי יכול לראות את רכבו במקום, באופן אשר עשוי למנוע התאונה. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה אם הנהג התובעת הוזהר שלא לחנות במקום בו חנה. עצם עדות נהג התובעת, כי המשיך לחנות במקום אף לאחר התאונה, וחרף התאונה, מפריכה את גרסת התובעת, לפיה לא היה מודע לסכנה שבחניה במתחם, אף אם לא היה בו שילוט, אליבא דשיטתו.

לאור האמור הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכחת גרסתה, לפיה הנתבעת נושאת בעיקר האחריות לתאונה. לפיכך יש לדחות את התביעה וזאת ללא צו להוצאות, למעט שכר עדים, כפי שנפסק במהלך הדיון.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, י' אייר תשע"ה, 29 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: