תא"מ 7156-12-13 קליר אחזקות והשקעות בע"מ נ' חברה ואח'

בהתאם להסכמות באי-כוח הצדדים, בדיון מיום 23.7.15, על ההכרעה נושא תביעה זו להתמקד בשאלת האחריות לגרם התאונה מיום 5.6.12, באתר שפיכת פסולת "מ.ל.ה. כרדי איציק", בין משאית התובעת מסוג וולבו מ.ר. 43-864-00, לבין משאית הנתבע 1 מסוג פול טריילר, מ.ר. 67-342-70 (להלן: "התאונה"). עוד הסכימו הפרקליטים, כי ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה בשאלת גובה הנזק, יוגשו טיעונים בכתב בסוגיה זו ויינתן פסק דין משלים.

בתום הדיון מיום 23.7.15, סברתי כי דין התביעה להתקבל וכי האחריות לגרם התאונה מוטלת על כתפי הנתבע 1. להלן נימוקיי למסקנתי זו, אשר יינתנו באופן קצר ותמציתי, בהתאם לקבוע בתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים המעורבים, מר אריק אהרונוב ומר לירון חברה, אשר הדגימו כל אחד לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה, עיינתי במסמכים שהוגשו לבית המשפט, ובכלל זה חוות דעת השמאי אילן חיים מיום 14.6.12, טפסי הודעה לחברות הביטוח מטעם הנהגים המעורבים, וביתר הראיות, ראיתי לקבל את גרסת מר אריק אהרונוב לאופן קרות התאונה, ללא היסוס. לפי גרסה זו, בעת שמשאית התובעת המתינה בתור לפריקת פסולת, החלה משאית הנתבע 1, אשר סיימה את פריקת הפסולת, לנסוע לאחור. נהג התובעת צפר למשאית הנתבע, אולם ללא הועיל.

מסקנה זו מבוססת ראשית, על התרשמותי הבלתי אמצעית מאותות האמת במהלך מתן עדויות הנהגים המעורבים. אני מבכרת את עדותו של מר אריק אהרונוב על פני עדותו של מר לירון חברה. עדותו של התובע 2 הייתה סדורה, ברורה ומדויקת ומצאתי אותה מהימנה. למעשה, חזר מר אהרונוב בעדותו על גרסתו הראשונית, אשר נמסרה לחברת הביטוח שלו, בסמוך לאחר התאונה, כדלקמן: "עמדתי בתור לשפיכת מכולת פסולת. בכיוון לפניי עמדה משאית פול טריילר, במרחק של 10 מטרים לערך ולפתע, המשאית נסעה לאחורנית. צפרתי והבהבתי באורות, ולמרות זאת המשאית פגעה בי".

אני קובעת בזה, כי עדותו של מר אהרונוב הייתה משכנעת, ונמצאה בעיני מהימנה, ככלל, ובפרט יותר מהימנה מזו של הנתבע 1, ככל שנדרש לצורך הכרעה על פי מאזן ההסתברויות.

שנית, בכל הנוגע לתוכן הגרסאות, לא נתתי אמון בעדותו של הנתבע 1, אשר לא הייתה עקבית, נפלו בה סתירות ופרכות, התאפיינה ב'התפתחות הגרסה', ובעיקר היותה כבושה, וללא מתן הסבר משכנע, או מתקבל על הדעת לעובדת כבישתה. הנתבע 1 ציין בטופס ההודעה לחברת הביטוח, שאיננו נושא תאריך ואינו חתום, כדלקמן: "נסעתי ברוורס לפרוק חומר מהמשאית. נעמדתי. פתחתי דלת ארגז אחורי ולפתע הגיחה אחריי משאית בנסיעה, במהירות מופרזת, ופגעה לי בארגז מאחור. למשאית שלנו לא נגרם נזק".

בעדותו בבית המשפט הציג הנתבע 1 גרסה שונה ולפיה, התאונה אירעה משום שנהג משאית התובעת, לא המתין עד שישלים את הנסיעה לאחור, על מנת לחזור לעגלה (הנגרר) ולחבר אותה לגורר. לטענת הנתבע 1, נהג משאית התובעת החל בנסיעה לכיוון עמדת הפריקה, בניגוד לחוקי אתר פריקת הפסולת. לדברי הנתבע 1: "אסור היה לו [לנהג משאית התובעת] לרדת מהמשקל, התחלתי לעשות רוורס. אם הייתי בלי עגלה הוא היה צריך להמשיך. אלה חוקי המקום, כאשר אני עם עגלה, הוא צריך לחכות. הוא יודע את זה". משנשאל הנתבע 1 על שינוי בגרסתו, כאמור, לא ידע לתת טעם סביר כדי ליישב הסתירה בין הגרסאות. לדבריו (עמוד 4, לפרוטוקול, שורות 6 -8): "זו לא הגרסה שלי. יתכן שלא הבינו אותי נכון במשרד. יכול להיות שהפקידה לא הבינה אותי ואת זה היא רשמה. אי אפשר לנסוע שם במהירות מופרזת אלא אם נוסעים בחוסר היגיון או בחוסר אחריות. אי אפשר לפתח שם מהירות מופרזת. הנוהל הוא כשאני פורק לא נדחף עוד אחד. אני יוצא והוא נכנס".

אין חולק, אפוא, כי משאית הנתבע 1 ביצעה נסיעה לאחור. השאלה הצריכה הכרעה היא, אם השכילו הנתבעים להוכיח, במידת ההוכחה הנוהגת בהליך אזרחי, כי נסיעת משאית התובעת לכיוון עמדת הפריקה באתר, הייתה שלא כדין, בנסיבות העניין, משום היותה מנוגדת לנוהג החל במקום. על כך אני משיבה בשלילה. הנטל להוכחת קיומו של נוהג מוטל על הטוען לקיומו. במקרה דנן, לא העידו הנתבעים עד רלבנטי, דוגמת מי מבעלי אתר פריקת הפסולת או נהג משאית פריקה הפורק פסולת במקום, המאששות את טענת הנוהג, אשר נטענה, בעלמא ובשפה רפה, מפי הנתבע 1.

חשוב לציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית, ציין הנתבע 1, כי במהלך הנסיעה לאחור, היה במקום מכוון. כאשר נשאל: "איך המכוון כיוון והייתה תאונה"? השיב: "הם מרוב שממהרים חושבים אולי אני אעצור והוא יידחף לפניי". ההסבר שנתן הנתבע 1 לגרם התאונה, חרף הימצאותו, לטענתו, של מכוון במקום התאונה, איננה הגיונית ואיננה מתיישבת עם נסיבות התאונה ועם מכלול הראיות. יתר על כן, לא ברור, כלל וכלל, מדוע לא הובא אותו מכוון למתן עדות. אי הבאת עד רלבנטי, אשר היה בעדותו כדי לשפוך אור על נסיבות התאונה, פועלת לחובת הנתבעים, ומאפשרת להניח, כי הבאת העד דנן, הייתה לרעתם, לכן נמנעו מזימונו למתן עדות.