תא"מ 7044-04-16 וישניאצקי נ' קרוטנקו

בעניין: סילוק התובענה על הסף

1.ביום 5.6.16 הגישה התובעת, עורכת דין במקצועה, כתב תביעה בסדר דין מהיר ע"ס 6,215 ₪ כנגד הנתבע שהיה לקוח התובעת, אך לא שילם לה שכר טרחת עורך דין. לתביעה צורפו מסמכים רבים, ביניהם הסכם שכר הטרחה, מסמכי התביעה הקודמת והתלונה בלשכת עוה"ד.

במסגרת התביעה, פירטה התובעת שני מקרים בהם נתנה התובעת שירותים משפטיים לנתבע. נטען כי במקרה הראשון, פנה הנתבע למשרד בתובעת ביום 5.10.12 לצורך הגשת תביעה כספית כנגד מגרש רכבים "מ. טבעון קאר" (להלן: "המגרש") ובעליו, בטענה כי הרכב שנמכר לו שם פגום וכי רכש את הרכב במחיר שאינו משקף את מצב הרכב. נטען כי בניגוד לייעוץ המשפטי שניתן לנתבע ע"י התובעת, הוגשה לבקשת הנתבע תביעה לתשלום פיצויים בגין תיקוני הרכב, הפרת הסכם ע"י המגרש ופיצוי בגין ירידת ערכו של הרכב. הנתבע הסביר כי אינו מעוניין בהחזרת הרכב לאחר שהשקיע בו כספית. נטען כי במהלך הפגישה בין הצדדים, נחתם הסכם שכ"ט (להלן: "ההסכם"), במסגרתו התחייב הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד המורכב ממקדמה בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ ועוד שכ"ט בשיעור של 20% בתוספת מע"מ מכל סכום שיקבל הנתבע. התובעת מבהירה כי בסעיף 3 להסכם, התחייב הנתבע לשלם את שכה"ט המוסכם גם במקרה של פשרה או במקרה שהנתבע יקבל פיצוי שאינו כספי ואז השכ"ט יחושב באחוזים משווי הפיצוי.

נטען כי התובעת טיפלה בתיק וביצעה בו פעולות משפטיות רבות שפורטו בכתב התביעה. במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 21.10.13, בשיחה לא פורמלית, הועלתה ע"י בעלי המגרש הצעת פשרה לפיה הרכב הפגום יוחזר למגרש ובמקומו ישיבו לנתבע החזר כספי בגובה ערך הרכב עפ"י המחירון. הנתבע דחה הצעת פשרה זו. במסגרת הדיונים גם בית המשפט המליץ על השבת הרכב וביטול העסקה או החלפת הרכב הפגום בחדש. לאור המלצת בית המשפט, נקבעה פגישה במשרד התובעת, אליה התייצבו הנתבע ואשתו, הדוברת עברית רהוטה . נטען כי במהלך השיחה, הנתבע קיבל את כל ההסברים אודות הצעת הפשרה בשפת אמו - השפה הרוסית. אולם, גם הצעה זו דחה הנתבע ודרש לקבל פיצוי נוסף על רכבו, אם בכסף ואם באמצעות רכב נוסף עבור אשתו.

עוד נטען כי התובעת אף ליוותה את הנתבע למגרש המכוניות ומשלא מצא שם את מבוקשו, ניהלה לבקשת הנתבע מו"מ נמרץ עם ב"כ בעלי המגרש. לבסוף ניתנה הצעה סופית לפיה הרכב יוותר ברשות הנתבע, כאשר שוויו ביום מתן פסק הדין עמד על 40,000 ₪ ובנוסף יינתן פיצוי כספי בסך 9,000 ₪. לטענת התובעת , לאחר שיחות רבות עם הנתבע ואשתו, ניתנה הסכמתם לפשרה. בהתאם להסכמה זו, העבירו בעלי המגרש את סכום הפשרה ביום 1.4.15 לחשבון פיקדונות התובעת וביום 20.4.15 ניתן פסק דין. לאחר מתן פסק הדין , זומן הנתבע להתחשבנות במשרד התובעת בעניין שכה"ט, אך הנתבע לא הגיע לפגישה והתחמק משיחות טלפוניות ללא כל הסבר.

בנוסף נטען כי להפתעת התובעת ובעודה מטפלת בעינינו של הנתבע, נודע לה כי ביום 15.4.15 (עוד טרם קבלת פסק הדין), פנה הנתבע לוועדת האתיקה בלשכת עורכי הדין במחוז חיפה והגיש כנגדה תלונה בגין טיפול לא ראוי וגביית שכ"ט שאינו מגיע לה. נטען כי לאחר שהתובעת הגישה תגובתה לתלונה, הועדה דחתה באופן מלא את טענות הנתבע. למרות קביעת הוועדה, המציא הנתבע לתובעת מכתב דרישה מיום 13.3.16 להחזר התשלום נשוא התביעה, כאשר לטענתו חישוב שכה"ט הינו 20% בצירוף מע"מ מהפיצוי הכספי של 9,000 ₪ בלבד. התובעת מדגישה ומציינת כי החתימה המתנוססת על גבי מכתב הדרישה, אינה חתימת הנתבע והיא ככל הנראה חתימה שזויפה ע"י אשת הנתבע. התובעת מסבירה את אופן חישוב שכ"ט עוה"ד עפ"י ההסכם בין הצדדים, כך: שווי הפיצוי- מחיר מחירון מלא של הרכב שנותר בידי הנתבע, נכון לחודש 4/15- 40,000*20%, בתוספת מע"מ 17% =9,360 ₪ (לפי סעיף 3 להסכם). פיצוי סכום הפשרה- 9,000 ₪ * 20% בצירוף מע"מ 17%= 2,106 ₪ (לפי סעיף 1 להסכם). סה"כ 11,466 ₪. התובעת מבהירה כי מאחר וסכום הפשרה ע"ס 9,000 ₪ מצוי עדיין בחשבון פיקדונות התובעת כעכבון, יתרת סכום התשלום המגיעה לתובעת הוא 2,466 ₪. כמו כן נטען כי במסגרת המקרה השני, פנה הנתבע לתובעת בחודש 12/14 בבקשה לטפל עבורו בקבלת תגמולי הביטוח מחברת הביטוח שומרה ומחברת מימון ישיר בגין נזקי רכבו שנגרמו בגין אירוע הנזק מיום 3.11.14. נטען כי חרף העובדה שלא נחתם בין הצדדים הסכם שכ"ט בכתב, הוסכם בין הצדדים כי עלות השירות המשפטי בגין תגמולי הביטוח, תשולם בהתחשבנות הסופית עם סיום הטיפול בתביעה נגד המגרש. נטען כי גם במקרה זה סירב הנתבע לשלם לתובעת שכר טרחתה בגין טיפול משפטי זה. התובעת מבקשת לפסוק לטובתה שכ"ט כולל בסך של 3,749 ₪ בהסתמך על התעריף המינימלי המומלץ הקבוע בכללי לשכת עוה"ד. לטענת התובעת, סכום השכ"ט הכולל המגיע לה וטרם שולם ע"י הנתבע הוא 6,215 ₪ המורכב משכ"ט בגין שני מקרי הטיפול המשפטי שנתנו לנתבע.

2.ביום 16.6.16 הוגשה בקשת הנתבע לסילוק התובענה על הסף, בקשה להורות על המצאת מסמכים ובקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה (להלן: "הבקשה"). במסגרת הבקשה נטען כי התביעה נשומה בחסר מכיוון שכתב התביעה מגלה כי התביעה הינה על סך 6,215 ₪ (כפי שכתוב בכתב התביעה) ועוד 9,000 ₪ (המצויים בחשבון פיקדון התובעת) ולכן סכום התביעה הוא 15,215 ₪. כלומר, התובעת שילמה אגרה ע"ס של 6,215 ₪ בלבד, על אף שסכום התביעה בפועל גבוה יותר. משכך, תשלום אגרה בלתי מספקת הוא עילה למחיקת התביעה. לפי תקנה 100 לתקסד"א. לחילופין נטען כי על התובעת לשלם אגרה גם בעד 9,000 ₪ המוחזקים בחשבון התובעת.

עוד נטען כי עפ"י סעיפים 16-17 לכתב התביעה, התובעת יוצאת מנקודת הנחה כי הסכום המופקד בחשבון פיקדונותיה הוא כבר סכום מוכרע וברור לתובעת כי סכום זה מגיע לה. נטען כי הסך של 9,000 ₪ מצוי במחלוקת והתובעת עושה דין לעצמה ומפרה את חובת הנאמנות שלה כלפי לקוחה. נטען כי לתובעת אין זכות לעכב ברשותה כספים המצויים במחלוקת ובוודאי שאין לה זכות שבדין לראות סכום זה כסכום מוכרע מחוץ למסגרת הדיון המשפטי. בנוסף נטען כי התובעת חרגה מסמכותה ולא קיבלה את הסכמת הלקוח ולכן אין כל הסכם חתום לגבי הפשרה ואין מסמך המעדכן את הנתבע לגבי אופי ההסדר שהוצע. כמו כן, הוגשה לבית המשפט בקשה לדחיית התובענה על הסף ולא הוגשה בקשה לאשר את הסדר הפשרה, כפי שתואר בכתב התביעה.

נטען כי תביעה ע"ס 147,836 ₪ הסתיימה "בפשרה עלובה", כלשון הנתבע, ע"ס 9,000 ₪ בלבד. כלומר לא רק שהנתבע לא מקבל מכך דבר, עליו גם לשלם לתובעת. לשיטת הנתבע עובדה זו מעידה על התנהלות התובעת. הנתבע מדגיש כי החלטת לשכת עוה"ד בתלונה, אינה יוצרת מעשה בית דין. נטען כי הנתבע פנה בכתב לתובעת בבקשה לקבל את המסמכים הקיימים בתיק, אך התובעת מסרבת לבקשה מכח זכות העכבון. לטענת הנתבע, זכות העכבון אינה עומדת לתובעת כאשר היא מגישה תביעה כנגד לקוח וכי חובת הנאמנות כלפי הלקוח גוברת במקרה זה. נטען כי מאחר והנתבע אינו יודע מה רלוונטי לעניין ומה לא, עליו לקבל כל מסמך הנמצא בתיק לצורך בחינתו באופן שווה בין הצדדים. לבקשה צורפה התכתבות בין הצדדים לעניין קבלת המסמכים.