תא"מ 6584-05-14 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קטה ואח'

1.לפניי תביעה כספית ע"ס 11,922 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 20.09.2013, בין כלי רכב, מ"ר 48-642-68 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 91-110-56 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה ועדת ראייה נוספת מטעם התובעת.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שעיקר האחריות לקרות התאונה יחול על נהג רכב הנתבעים.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

5.1.מצאתי להעדיף את גרסתה של נהגת רכב התובעת ואת גרסתה של הנוסעת שהייתה עמה בעת קרות התאונה, שהיו מהימנות עליי, על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעים, אשר עדותו הייתה מהוססת ובלתי קוהרנטית.

5.2.שוכנעתי כי לנהג רכב הנתבעים אצה הדרך, הוא אף העיד כי הוא מיהר (עמ' 5, שורה 29 לפרוטוקול), ולא אפשר את השלמת הפנייה של רכב התובעת. בעדותו בבית המשפט תיאר כי רכב התובעת שנסע לפניו היה בנטייה קטנה ימינה, כך שהוא גרס כי רכב התובעת מיועד לפנות ימינה ולכן עקפו משמאל, אלא שלפתע, כביכול, רכב התובעת פנה שמאלה. גם אם תיאור זה נכון, הרי שברור כי אם נהג רכב הנתבעים היה שומר מרחק מרכב התובעת והיה מאפשר לרכב התובעת לבצע את הפנייה ורק אז להתקדם, או לכל הפחות היה נותן אות לרכב התובעת כי הוא מבקש לעקפו, על ידי צפירה למשל, הרי שאפשר שהתאונה הייתה נמנעת.

5.3.יחד עם זאת, איני פוטר את נהגת רכב התובעת מאחריות לקרות התאונה.