תא"מ 64699-12-15 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' יהוד ואח'

לפניי תביעת שיבוב שעניינה נזקי רכב שבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת") בתאונה מיום 30.7.2015, בה מעורב אוטובוס הנתבעת 2 (להלן: "אוטובוס הנתבעת") בו נהג הנתבע 1. בגדרה של התביעה נתבעים הכספים שהתובעת שילמה בגין נזקי רכב התובעת בתאונה, בהתאם לחוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה, בתוספת שכר טרחת שמאי.

אין מחלוקת כי ארעה תאונה בין כלי הרכב של הצדדים. גדר המחלוקת הוא בשאלת נסיבות התאונה והאחריות להתרחשותה.

לגרסת התובעת בכתב התביעה, עת שרכב התובעת נעצר כדין, אוטובוס הנתבעת שחנה מלפניו הדרדר לאחור ופגע ברכב התובעת.

לגרסת הנתבעים בכתב ההגנה, אוטובוס הנתבעת עמד וחנה כאשר רכב התובעת נסע לאחור ופגע באוטובוס.

בתיק העידו שני הנהגים המעורבים וכן הוגשו טפסי ההודעה, תמונות הנזק של רכב התובעת וטכוגרף של אוטובוס הנתבעת (צורף לכתב ההגנה). בתום פרשת הראיות סיכמו הצדדים את טענותיהם ואני נדרשת להכרעה, אשר בהתאם לתקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תנומק בתמצית.

דיון והכרעה

על תובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה", מוטל נטל הראייה ונטל השכנוע. נטל הראייה משמעו הוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעה - היינו הוכחת האירוע, האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לתובע כפועל יוצא מכך וקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע. נטל זה נקבע במשפט האזרחי על פי "הטיית מאזן ההסתברות", לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות שבפניו, את דיותן ואת משקלן (ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598). מקום בו תובע לא יעמוד בנטל זה ובמקרים בהם קיים "ספק שקול", כך שכפות המאזניים מעויינות ולא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני רעותה, תידחה התביעה (רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז-מפעל תחבורה בע"מ (5.5.2013)).

במקרה זה, לאחר שבחנתי את העדויות ואת הראיות ועל יסוד כל החומר שעמד בפניו בשילוב התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותם של הנהגים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה, ולפיכך לדחות את התביעה. אבהיר טעמי;

ראשית; בכתב התביעה נטען כי בעת שרכב התובעת נעצר, אוטובוס הנתבעת שחנה לפניו התדרדר לאחור ופגע ברכב התובעת. גרסה זו של אופן התרחשות התאונה אינו עולה בקנה אחד עם מוקד הנזק ברכב התובעת. על פי חוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה, רכב התובעת ניזוק מאחור. בהתאם לגרסה הנטענת בכתב התביעה כשאוטובוס הנתבעת לפני רכב התובעת, צריכה הייתה להיות פגיעה בחזית רכב התובעת ולא במוקד האחורי כפי שנקבע בחוות דעת השמאי.

שנית; גרסת נהג רכב התובעת בעדותו הייתה שונה מהגרסה בכתב התביעה. בעוד שבכתב התביעה נטען כי אוטובוס הנתבעת היה לפני רכב התובעת, לדברי נהג רכב התובעת בעדותו, הוא עצר את רכב התובעת במפרץ האוטובוסים מימין לנתיב הנסיעה לפני האוטובוס (עמ' 1 שו' 9). אמנם בטופס ההודעה נמסר כי אוטובוס הנתבעת היה ב"במנוחה" מאחורי רכב התובעת והדרדר ופגע ברכב התובעת מאחור, אולם גדר המחלוקת נתחם בכתבי הטענות, ולאור השוני המהותי בגרסה העובדתית בנוגע למיקום אוטובוס הנתבעת ביחס לרכב התובעת בעדותו של נהג רכב התובעת אל מול הנטען בכתב התביעה, קיים קושי להסתמך על גרסתו של נהג התובעת בעדותו ולקבלה.