תא"מ 6330-05-14

לפניי תביעה לביצוע שטר חוב שניתן להבטחת חיוביו של הנתבע במסגרתו של הסכם שכירות שכרת עם התובע לשכירת נכס מסחרי ברחוב בן פורת 79/3 באור יהודה.

לטענת התובע, נכרת ההסכם תחילה ביום 20.12.2010 ונועד לחול בתקופה שבין 1.2.2011 ועד יום 31.1.2012. לאחר מכן, טוען התובע, הסכימו הצדדים (ביום 6.12.2011) על הארכת תקופת השכירות עד יום 31.12.2012 (סעיפים 2 ו-3 לתצהיר התובע).

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע לא פינה את הנכס בתום תקופת השכירות, וכי נותר בנכס חודשיים נוספים מעבר לתקופה זו, מכוחו של הסכם (נספח ב (1) לתצהיר התובע). כנגד ארכה זו, נדרש הנתבע לשלם 8,000 ₪, אך מתוכם שילם רק 1,300 ₪.

הנתבע טוען, כי הסכים להישאר בחנות לחודשיים נוספים לבקשת התובע, אשר ביקש להציע את החנות להשכרה, והעדיף להציגה כעסק חי ופעיל, ועל כן – הסכים לשהותו בנכס ללא תשלום.

עוד חלוקים הצדדים על מועד פינוי הנכס בפועל. לטענת התובע, נמסרו לו מפתחות הנכס רק בסוף חודש מרץ 2013, ואילו הנתבע טוען כי ביקש להשיב את המפתח לידי התובע, אך לא איתר אותו. בגין רכיב זה עותר התובע לפסיקת הפיצוי המוסכם ליום – 500 ₪ בגין איחור בן 30 ימים, ובסה"כ – 15,000 ₪.

התובע טוען גם לנזקים שגרם הנתבע למושכר, אותם העריך ב-29,000 ₪, על פי חוות דעת שמאי.

לאחר עיון בחומר הראיות, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את התביעה בחלקה בלבד.

ראשית, אשר למחלוקת בדבר ההסכמות לעניין הארכת תקופת השכירות – אני מקבל את גרסת התובע במחלוקת. ראשית יש לציין, כי בהליך שטרי, הנטל הוא על הנתבע להוכיח את טענות ההגנה, והנתבע לא עמד בנטל זה. שנית יש לציין, כי הטענה שהתובע התיר לנתבע לשהות בנכס ללא תשלום אינה מתקבלת על הדעת, ואינה עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה המסחרית המקובלת. מכאן שאני קובע, שהיה על הנתבע לשלם דמי שכירות מלאים, ומשלא הוכח כי שילם את מלוא הסכום, אני קובע כי יש לחייבו בסך של 1,300 ₪.

אשר למועד הפינוי – הנתבע הודה כי פינה את הנכס רק ב-20.3.2013, לטענתו משום שלא הצליח לאתר את התובע. התובע מצדו טען כי הנכס הושב לו "בסוף מרץ", אך ללא תאריך קונקרטי. אני מקבל, אפוא, את גרסת הנתבע, וקובע כממצא שבעובדה שהנכס הוחזר לידי התובע ביום 20.3.2013. אין בידי לקבל את הטענה שהנתבע לא הצליח לאתר את התובע. השבת המפתח הייתה חובתו של הנתבע, כשוכר הנכס, ולא הובאה כל ראיה לקושי של ממש באיתורו של התובע. על כן, אני סבור שהנתבע חייב לשאת בפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי, שכן לא ניתן לצפות מן התובע "לרדוף" אחרי הנתבע ובוודאי לא ניתן לדרוש ממנו לפרוץ לנכס המושכר, בניגוד לחוק.

על כן זכאי התובע לפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה, 500 ₪ בגין כל יום של איחור, ובסך הכל – 10,000 ₪.

נותרה טענת התובע לנזקים שנגרמו, לכאורה, בנכס, ולהוצאות השיפוץ. להוכחת טענתו לנזקים אלה, צירף התובע לתצהירו חוות דעת שמאי, שהעריך את עלויות השיפוץ בסך של 29,000 ₪. אלא שיש קושי להסתמך על חוות דעת זו, מאחר שהנתונים העובדתיים היסודיים בה – קרי, היקף העבודות שבוצעו ומידת הצורך בהן – התבססו, כך עולה מחוות הדעת, על נתונים שמסר התובע עצמו לשמאי. נתונים אלה, ששימשו בסיס ויסוד לחוות הדעת ולהערכת הנזק, לא הוכחו בראיות טובות, ולמעשה – התובע כלל לא פירט את הנזקים הנטענים בנכס במסגרת תצהירו. מכאן שחוות הדעת מבוססת על טענות עובדתיות שלא גובו בראיות, ועל כן אין היא יכולה לעמוד.