תא"מ 62749-12-12 יוסף נ' טיטלמן ואח'

מונחת בפניי תביעת כספית בגין נזק שנגרם לרכב התובע כתוצאה מתאונת דרכים .

להלן יובאו טענות התובע והנתבעות בהתאמה.

טענות התובע

התובע טוען כי ביום 27.09.2012, יום ההתרחשות, עמד רכבו ברחוב הנשיאים בעיר רעננה בחנייה כדין. התובע טוען כי שעה שעשה כן, הגיח לפתע רכבה של הנתבעת 1 במהירות בהיעדר שימת לב לתנאי הדרך. כתוצאה מנסיעתה זו, נפגעה המראה השמאלית של רכבו של התובע. התובע טוען כי לאחר הפגיעה דנא, המשיכה הנתבעת 1 בנסיעתה ללא משים, ללא רצון לעצור רכבה כדי שימת לב לנזק שאירע. התובע טוען כי החל לנסוע אחריה וכי בזמן עשותו כן, הבחין בבנה, ככל הנראה, אשר ישב לצידה ברכב, מחזיר מראת הרכב למקומה, שהרי התקפלה כתוצאה מפגיעתה זו. התובע טוען כי רק ברחוב ויצמן, שעתה הנתבעת 1 לעצור רכבה ואלו החליפו פרטים. התובע טוען כי לפי הערכת שמאי, נאמד נזקו בסך 4,221ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה.

טענות הנתבעות

הנתבעות טוענות כי הנתבעת נסעה עם בנה ברכבה ברחוב הנשיאים ברעננה. הנתבעות טוענות כי בזמן נסיעתן הבחינו ברכב של עיריית רעננה אשר אליו מחובר מנוף, חסם את הכביש בצדו השמאלי. הנתבעות טוענות כי בצדו הימני עמד רכב פלוני אשר לאחרי האירוע דנא הסתבר כי זהו התובע. הנתבעות טוענות כי חלפו בין שני הרכבים דנא בזהירות ותוך נסיעה איטית. הנתבעות טוענות כי מפאת ניסיונן זה התקפלה המראה קלות. הנתבעות טוענות כי משהבחינו בדבר השיבו המראה חזרה שהרי למעט הקיפול לא אירע כל נזק נוסף. הנתבעות טוענות כי הבחינו כי המראות ברכבו של התובע סדוקות וכי הזכוכית שלמה. הנתבעות טוענות כי המדובר בניסיון לתקן ולחדש רכבו על חשבונן. מכאן, טוענות הנתבעות, יש לדחות התביעה. הנתבעות טוענות כי מדובר בסכומים מופרזים אשר הינם מנותקים מהמציאות וכי על התובע החובה להקטין נזקיו. משלא עשה כן כאמור, על בית המשפט לשקוד בדבר ולהביא הדברים בחשבון זמן סיום ההליך.

דיון והכרעה

לשם הכרעה בסוגיה הופיעו בפניי התובע בעצמו, אשר הרכב זמן התאונה היה בשליטתו, והנתבעת2, אשר נהגה ברכב זמן ההתרחשות בזמן והימים המפורטים לעיל.

הנתבעת 1 בעדותה ציינה, כי מפאת רכב בעל מנוף של העירייה, אשר חסם הכביש בצידו השמאלי, ורכבו של התובע אשר חסם כנראה צדו הימני של הכביש, התקשתה לעבור, שהרי הדרך הייתה צרה כדי מעבר בה. הנתבעת 1 לא הכחישה הדבר וטענה בכתב טענותיה כי חרף הדרך הצרה, בחרה לעבור ונראה כי בשל כך נפגע רכבו של התובע.

הנתבעת 1 לא הוכיחה בעדותה כי התובע עמד באופן הנוגד את כללי התעבורה. נוסף על כן, אילולא הייתה הנתבעת 1 מוכיחה הדבר, אין ההוכחה הייתה מזכה אותה ממעשה זה שהרי באם הביא להאטה בתנועה או לחילופין עצרה לגמרי, יכולה הייתה הנתבעת 1 לצאת ידי חובתה בכך שהייתה מתריעה בפניו אודות חסימתו. ברם, בחרה הנתבעת 1 שלא לעשות כן והמשיכה בדרכה כסומא ללא משים ובידיעה כי הדרך אינה רחבה דיה לחצות.

לא זו אף זו, התובע טען בעדותו לרבות בכתב תביעתו כי דלק אחריה עד אשר הבחינה בו. ניתן להניח כי באם המראה זזה ממקומה, כפי שנטען במקרה דנא, ולא נסתר מטעם מי מהצדדים, הרי שמן ההיגיון יעצור הנהג לראות שמא אירע דבר בשל מחדלו.

הנתבעת 1 כאמור לא עשתה כן, ולדבריה לא הבחינה כי פגעה בדבר מה.