ש. שלמה רכב בע"מ נ' רוזנברג ואח'

 1.לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 09.07.2015, בין כלי רכב, מ"ר 58-135-79 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 58-610-27 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ובבעלותו ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").  2.אין מחלוקת לעניין עצם התאונה אלא לעניין האחריות לקרות התאונה ולעניין שיעור הנזק.  3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוגשו ראיות הצדדים, והעידו הנהגות המעורבות בתאונה.  4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה באופן חלקי.  5.על יסוד כל החומר המונח לפניי, ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדות במהלך חקירתן בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, למעט ראש הנזק של "הפסד בגין אי השכרת רכב".  הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:  אני נותן אמון מלא בגרסתה של נהגת רכב התובעת, שגרסתה הייתה קוהרנטית, סדורה, והקרינה אמינות. זאת, לעומת גרסתה של נהגת רכב הנתבעות, שלא הותירה בי רושם דומה.  אין חולק כי נהגת רכב הנתבעות הסיעה את רכבה לאחור בחניון תת קרקעי. נהגת רכב הנתבעות אישרה כי היא הגיעה עם רכבה למבוי סתום, כאשר מלפניה קיר ולכן נאלצה להסיע את רכבה לאחור. נהגת רכב הנתבעות אף אישרה כי הבחינה ברכב התובעת עומד מאחוריה.  סבורני, כי נהגת רכב הנתבעות הסיעה את רכבה לאחור מבלי להיות בקשר עין עם רכב התובעת, אלא הסתפקה בידיעה כי רכב התובעת עומד במקומו, ובכך למעשה לא קיימה את חובת הזהירות הנדרשת ממנה בעת הסעת רכב לאחור. כמו כן, סבורני כי נהגת רכב הנתבעות ביצעה את הנסיעה לאחור במהירות שאינה תואמת את הנסיעה בחניון.  לא מצאתי כי היה באפשרותה של נהגת רכב התובעת לנקוט בכל פעולה למניעת התאונה.  די בכך כדי להטיל את מלוא האחריות לקרות התאונה על נהגת רכב הנתבעות.  באשר למחלוקת בעניין שיעור הנזק הנטען, אומר שמאחר שהנזק הנטען נתמך בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק ואף לא ביקש לחקור את השמאי על חוות דעתו, הרי שסכום התביעה בדין יסודו, זולת ראש הנזק של הפסד בגין אי השכרת רכב התובעת. באשר לראש הנזק של הפסד בגין אי השכרת הרכב, אומר כי לא ברור מה הנזק שנגרם לתובעת שהינה בעלת צי רכבים. הרי לא ניתן לומר כי כל רכביה של התובעת המוחזקים בידיה נעשה בהם שימוש, באופן שהשבתתו של רכב אחד, לצורך טיפול או תיקון, תביא לפגיעה כלכלית בתובעת. מכאן, שיש להפחית סך של 120 ₪ מסכום התביעה.  לפיכך, התביעה מתקבלת חלקית, כפי האמור בפתח סעיף 5 לעיל.  6.הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים: 6.1.סך של 4,932 ₪, בתוספת אגרת בית משפט, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום המלא בפועל.  6.2.שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪.  6.3.שכר העדה כפי שנפסק בדיון.  הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.  7.הנתבעת 2 תישא בשכר העדה מטעמה כפי שנפסק בדיון.  8.המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.       ניתן היום, כ"ב אדר תשע"ז, 20 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: