תא"מ 57698-06-14 רובינוב נ' משה ואח'

הצדדים הסמיכוני ליתן פס"ד על דרך הפשרה, לפי סע' 79א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984.

עסקינן בתביעה כספית ע"ס של 1,910 ₪ שעניינה הפרשים בתשלום ירידת ערך ושכ"ט שמאי.

לאחר הגשת כתב הגנה מטעם הנתבעת, התברר כי המחלוקת הכספית הינה ע"ס של 750 ₪ בלבד (ירידת ערך בסך של 290 ₪ והפרש שכ"ט שמאי בסך של 460 ₪), שכן מתוך סכום ירידת הערך שנדרש בכתב התביעה שילמה הנתבעת 2, הרבה לפני הגשת התביעה, סך של 1,060 ומתוך הסכום השנוי במחלוקת בדבר שכ"ט שמאי, שילמה סכום נוסף של 100 ₪.

הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף, זאת נוכח חתימתו של התובע על "הצעת פשרה/הודעת פשרה" במסגרתה הסכים לקבל סך של 7,185 ₪ לסילוק מלא וסופי של התביעה. באותו מסמך נרשם מפורשות כי הסכמה זו של התובע וחתימתו נעשים לאחר שניתן לו זמן סביר לעיין בהצעת הפשרה ולאחר שהוסבר לו כי הוא רשאי להתייעץ עם עורך הדין ו/או סוכן הביטוח.

התובע העלה בסיכומיו טענות משפטיות כנגד החתמתו של התובע על "הצעת הפשרה".

לאחר שעיינתי בכתב הטענות של הצדדים ובסיכומים שהגישו, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

המסמך עליו חתום התובע הינו מסמך ברור וממנו עולה כי חתימתו עליו מהווה הסכמה כי הסכום הנקוב בו מהווה תשלום לסילוק סופי ומלא של התביעה/הדרישה. התובע לא העלה כל הסתייגות להסכמה זו המאפשרות לו הגשת תביעה על סכומים שנויים במחלוקת, לא באותו מסמך ולא במסמך נלווה אחר ומסיכומיו נראה כי הוא גם לא הביא כל הסתייגות בעל פה במעמד החתימה. התובע גם אינו טוען כי לא הבין את המסמך ו/או את הכתוב בו ומעלה בדיעבד טענות משפטיות כלליות כנגד החתמת תובעים על כתבי קבלה.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי הדין עם הנתבעת וכי לא היה כל מקום להגשת תביעה זו.

אני מורה, איפוא, על דחיית התביעה.