תא"מ 5660-03-14 סלקום ישראל בע"מ נ' יצחק

לפני תביעה לתשלום סך 1368.90 ₪ ליום הגשתה (סעיף 17 לתצהיר הגב' אלגרנטי) הנובע לטענת התובעת מיתרת חוב בגין ציוד סלולארי שרכש ממנה הנתבע.

זהו אינו ההליך הראשון בין הצדדים (אלא הרביעי!) וראוי לסקור ולו בקליפת אגוז את השתלשלות העניינים עד כה.

הנתבע ובנו היו מנויים אצל התובעת, ביום 12.11.12 הגיש הנתבע תביעה קטנה כנגד התובעת בתיק 19800-11-12 בבית המשפט לתביעות קטנות בצפת אשר התייחסה למכשיר/מנוי שהיה ברשות בנו ואשר הסתיים בספרות 159. הצדדים הגיעו שם לפשרה על פיה יזוכה הנתבע בסך 2300 ₪ ויקבל פיצוי נוסף בסך 1000 ₪. הסכם פשרה נחתם, בקשה לדחיית התביעה הוגשה ובכך הסתיים אותו הליך. אותו הסכם פשרה מסייג עצמו רק לרשומת הלקוח הנוגעת לאותו מנוי המסתיים בספרות 159.

מיד לאחר מכן בחודש דצמבר 2012 החליט הנתבע לעזוב את התובעת ונייד את מספריו לחברה אחרת. עם הניוד הפסיק לשלם החל מחודש ינואר 2013 את יתרת החוב בגין הציוד.

כאשר הגיע דרישה לתשלום החוב, הוגשה ע"י הנתבע תביעה קטנה נוספת במסגרתה טען כי הסכם הפשרה סילק הדדית את כל הטענות והחובות. תביעה זו נדחתה בהיעדר הוכחה והנתבע אף חויב בתשלום הוצאות לתובעת.

התיק לפני הוא אותו תיק בדיוק ברם בהיפוך תפקידים, הטענות אותן טענות.

יצוין שבמרץ 2014 הוגשה ע"י הנתבע עוד תביעה קטנה ביחס למספר המסתיים בספרות 156 שם ידע הנתבע לעשות הפרדה בין חיוב שחויב בנו בגין גלישה לאחר ניתוק שלא הייתה כדין ולבין המשך תשלום בעבור המכשיר, תשלום לגביו לא עלתה כל טענה. שם לא טען הנתבע שהסכם הפשרה סילק את זכות תביעתו שם.

הנתבע ויתר על חקירת המצהירה מטעם התובעת ומשמעות הדבר היא שתצהירה לא נסתר.

הנתבע ניסה בחקירתו הנגדית להכחיש את חתימתו על הסכם הפשרה ברם אינני מקבל טענה זו שכן מדובר בהרחבת חזית לה התנגד ב"כ התובעת וזאת לאחר שהנתבע לא רק שלא התכחש להסכם בשלב הבר"ל אלא שזה אף הוגש כמוצג מש/1 בתיק זה כאשר הנתבע לא טען דבר כנגדו עד לרגע שעלה על דוכן העדים במועד ההוכחות.

כב' הרשמת הבכירה ג. ספרא ברנע אפשרה לנתבע להתגונן בשתי נקודות בלבד, האחת הבנתו ביחס למשמעות הסכם הפשרה המהווה הסכם ויתור תביעות הדדיות והשניה מועד יצירת החיובים נשוא תיק זה.