תא"מ 54225-02-12 הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ראובן ואח'

מונחות בפני תביעה עיקרית ותביעה שכנגד שעניינן תאונת דרכים אשר אירעה ביום 12.12.10 בגן יבנה בין כלי רכב נושא מספר רישוי 46-434-36 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 41-616-13 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן בו יישא הנתבע 1 באחריות בשיעור של 85% ואילו נהג התובעת יישא באחריות בשיעור של 15%.

עדותו של נהג התובעת היתה קוהרנטית ואמינה והוא תיאר התאונה לפרוטרוט ובבירור. לדבריו התאונה התרחשה אגב נסיעה לאחור של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") לאחר שזה פנה שמאלה אל עבר חניון. מיקומי הנזק בשני כלי הרכב תומכים בגרסת התובעת. רכב התובעת נפגע בצידו הקדמי שמאלי. המראה נפגעה ברם נותרה על מכונה ולא התקפלה פנימה, כפי שניתן לשער שהיה קורה לו היה רכב התובעת מתחכך ברכב הנתבעים בעוד רכב הנתבעים בעצירה מוחלטת, כפי גרסת הנתבעים. גם בדלת רכב התובעת ניכרים סימני מעיכה המתיישבים עם גרסת התובעת. רכב הנתבעים נפגע בחלקו האחורי, לרבות השמשה האחורית אשר נופצה כתוצאה מההתנגשות עם מראת רכב התובעת, באופן התואם את גרסת התובעת.

מנגד, לא מצאתי את עדות הנתבע, אשר הובאה כתימוכין בגרסת הנתבעים, משכנעת. במקום להכחיש את נסיעתו לאחור, חזר הנתבע וציין כי קודם לתאונה "לא הספיק" לנסוע לאחור (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 5, 7). בהעידו על כוונתו לנסוע לאחור אישש למעשה את עדות התובע כי אכן נסע לאחור (שכן כיצד היה התובע יכול לשער כי הנתבע ייסע לאחור לו אכן היה הנתבע עומד בלבד, כפי גרסת הנתבעים?). יתר על כן, הנתבע העיד, כי חלקו האחורי של רכבו היה בנתיב הנסיעה של רכב התובעת קודם לתאונה, כשהוא במצג מאונך ביחס לנתיב התנועה. הנתבע אמנם טען כי עצר עצירה מוחלטת בעת התאונה, ברם לדבריו עצר למשך פחות משניה. עדות זו תומכת בעדות נהג התובעת, אשר טען כי לא היתה לו דרך לשער כי בכוונת הנתבע לעצור או לנסוע לאחור.

עם זאת, גם נהג התובעת נושא באחריות מסויימת לתאונה. יתכן כי לו היה קשוב יותר, היה באפשרותו למנוע התאונה, או לכל הפחות לצמצם את נזקיה.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: