הראל חברה לביטוח בע"מ נ' שררה ואח'

 1.לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בשל נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 13.11.2015, בין כלי רכב, מ"ר 76-313-74 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 95-059-27, שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים בקשר עם שאלת האחריות ושאלת הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגות המעורבות בתאונה ועד ראייה נוסף מטעם הנתבעות שהיה בסמוך למקום התאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהגת רכב הנתבעות תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 70% ואילו נהגת רכב התובעת תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 30%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

אני נותן אמון בגרסת נהגת רכב התובעת ומעדיף את גרסתה על פני גרסת עדי הנתבעות.

שוכנעתי כי רכב הנתבעות אכן היה בעצירה, בצד ימין של הדרך כאשר חלקו על נתיב הנסיעה וחלקו במפרץ שמימין לנתיב הנסיעה. לאור מצב זה, נהגת רכב התובעת ביקשה לעקוף את רכב הנתבעות כדין אלא שלפני שרכב התובעת הספיק לחלוף על פני רכב הנתבעות, סטה רכב הנתבעות שמאלה במטרה לנסוע בכביש, מבלי שנהגת רכב הנתבעות נותנת דעתה לרכב התובעת המבקש לעקוף את רכבה. חיזוק לכך, אני מוצא בעדותה של נהגת רכב הנתבעות שהודתה כי לא הבחינה ברכב התובעת אלא בזמן הפגיעה.

משכך, עיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהגת רכב הנתבעות.

עם זאת, איני פוטר את נהגת רכב התובעת מכלל אחריות לקרות התאונה. היה על נהגת רכב התובעת לוודא היטב, טרם עקיפת רכב הנתבעות, ובמיוחד לאור אופן עצירתו של רכב הנתבעות בכביש, כי רכב הנתבעות אינו מתכוון להמשיך בנסיעתו, ולסמן לנהגת רכב הנתבעות כי היא מבקשת לעקוף אותו. חלף זאת, דומה שנהגת רכב התובעת אצה דרכה ופשוט ניסתה לעקוף את רכב הנתבעות.