תא"מ 53388-12-13 אבו כף נ' ברקאת ואח'

לפניי מחלוקת שעיקרה בשאלה האם הוכיח התובע את שיעור נזקיו, אם לאו.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים:

1. ביום 19/08/13 היו התובע והנתבעים 1 ו- 2 מעורבים בתאונת דרכים. אין מחלוקת בדבר אחריות הנתבע 2 לתאונה, והמחלוקת נותרה אך בשאלת הנזק.

2. בכתב התביעה טען התובע לנזקים בסך 9,805 ש"ח, בהסתמך על חוות דעת שמאית שהוגשה. במעמד הישיבה המקדמית נטען, כי הרכב תוקן "בשטחים, אצל חבר" בתמורה לסך 5,000 ₪ לערך.

3. הנתבעים 2 ו- 3 עתרו לדחיית התביעה, בטענה שהתובע לא הוכיח את שיעור נזקיו.

4. בהתאם ללשון תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

   דיון והכרעה:

5. לאחר שמיעת התובע, עיון בכתבי הטענות ובחינת התשתית הראייתית שהונחה לפניי, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

6. הלכה פסוקה היא, כי על מנת לזכות בפיצוי, על התובע להוכיח את שיעור נזקיו, נטל בו לא עמד התובע.

   "קיומו של נזק הוא אחד מיסודותיה של עוולה נזיקית, ולפיכך על התובע מוטל הנטל להוכיח קיומו של נזק אשר נגרם לו, ולתמוך את הדבר בראיות (ראו, בהקשר זה, ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נג (3) 433 (1999)). ואולם, אין די בהוכחת קיומו של הנזק כשלעצמו, אלא שעל התובע להוכיח אף את שיעורו של הנזק. יפים, לעניין זה, דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981), בעמ' 808:

   "נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט" (ע"א 1172/13 דוד שרוט נ' יוסי וינר; (ראו: ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 23).