תא"מ 5267-11-16 אוניברסיטת חיפה נ' ברוך

לפניי בקשה לפסול עצמי משמיעת המשך ההליך שבכותרת.

הבקשה נסמכת על שני אדנים: האחד – הוראת תקנה 214יא (ג), אשר לפיה השופט השומע ישיבה מקדמית בסדר דין מהיר לא יהיה, במידת האפשר, השופט שידון בתיק עצמו; האחר – הטענה כאילו הערותיי במסגרת הישיבה המקדמית והחלטות דיוניות שונות שנתתי במסגרת הישיבה האמורה – מלמדות לכאורה כי:

"כב' השופט יריב כבר גיבש עמדה מוצקה ביחס לתביעת התובעת, באופן שאינו מבוסס. קציבת שעה אחת בלבד לחקירות וסיכומים מעידה על כך כי כב' השופט יריב אינו רואה כל טעם בשמיעת עדויות ובשמיעת סיכומי הנתבע, שכן כבר גיבש כב' השופט עמדה לגבי התוצאה הסופית של התביעה" (סעיף 8 לבקשה).

לאחר עיון בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לעמדת הצד שכנגד. אשר לאדן הראשון – זה שעניינו תקנה 214יא (ג), התקנה נוקטת לשון "במידת האפשר", קרי – אין מדובר בהנחיה מחייבת. על פי סדרי העבודה הנוהגים בבית משפט זה, ומטעמים מערכתיים שנקבעו זה מכבר, שומע אותו מותב הן את הישיבה המקדמית הן את דיון ההוכחות. על כן, בהיבט זה – ממילא לא קמה עילת פסלות.

לעניין האדן השני – הלכה היא כי:

"סמכותו הטבועה של בית המשפט היא לנהל את הדיון ולהציע הצעות, לרבות הצעות פשרה לסיום המחלוקת שלפניו, מתוך רצון לחסוך במשאבים של בעלי הדין ובזמנו של בית המשפט [...] כך אף רשאי בית המשפט להציע לתובע לשקול חזרה מתביעה ולומר לנתבע כי ראוי שישקול הסכמה לקבלתה של התביעה נגדו. ניהול יעיל של הליכים משפטיים על ידי שופט מביא אותו, ולפעמים מחייב אותו, להביע דעה בזהירות ובמתינות לגבי ההליך התלוי בפניו, לעתים אף בשלב מוקדם של ההליך" (ע"א 3324/14 גפטר נ' ד"ר טוגנדרייך דניאל (8.6.2014))

הדברים שהערתי במסגרת הישיבה המקדמית לא חרגו מכך, כמו גם מניתוח הטענות על יסוד חומר הראיות המצוי בתיק; ויודגש: כאשר בסדר דין מהיר עסקינן, מצוי מלוא חומר הראיות שבכוונת הצדדים להציג בתיק בית המשפט כבר במועד הישיבה המקדמית. על כן, אין מדובר ב"דעה קדומה" או ב"דעה מוקדמת", כי אם בהתרשמות הנובעת מבחינת חומר הראיות, תוך הבהרה שהמדובר בעמדה לכאורית, המבוססת על חומר הראיות הקיים בשלב זה בתיק, בטרם שמיעת ראיות.

עוד יוזכר, כי בעיצומה של ההחלטה שניתנה – שבה המלצתי לנתבע לשוב ולבחון את עמידתו על ניהול ההליך – ציינתי גם כי התיק יישמע בלב פתוח ובנפש חפצה.

אשר לטענות בדבר קציבת משך הדיון – מדובר בהחלטה דיונית, אשר גם אם אינה נושאת חן בעיני הנתבע, בוודאי אינה מקימה עילת פסלות. לעיצומם של דברים אציין, כי מדובר בתיק שאינו מורכב ראייתית, שבו עד אחד לכל צד, סכום התביעה הוא כ-10,000 ₪, והשאלה הדורשת הכרעה היא משפטית בעיקרה, עם היבטים ראייתיים מצומצמים ביותר. אני סבור שפרק זמן של שעה בנסיבות אלה די בו – ואף למעלה מכך – כדי למצות את ישיבת ההוכחות.