תא"מ 5132-06-14

החלטה זו עניינה בטענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת כנגד התביעה השיטרית שהגישה נגדה המשיבה ביחס להמחאה ע"ס 8,000 ש"ח המשוכה מחשבונה של המבקשת.

במהלך הישיבה שהתקיימה ביום 9.11.14, לאור ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, ניתנה למבקשת רשות להתגונן כנגד התביעה.

בישיבה שהתקיימה לפניי ביום 27.4.15 חזרה המבקשת על הטענה שהעלתה במסגרת ההתנגדות שעניינה התיישנות התביעה, לפיכך הוריתי לצדדים להגיש סיכומי טענותיהם ביחס לשאלה זו.

המבקשת טוענת בסיכומיה, כי התביעה אשר הוגשה ביום 4.6.12 התיישנה הואיל וחלפו למעלה משבע שנים ממועד הפירעון הנקוב בהמחאה - יום 27.3.05. לשיטתה, גרסת המשיבה לפיה ההמחאה הוצגה לפירעון בבנק ביום 3.8.05 לא הוכחה על ידה. עוד טוענת המבקשת, כי תקופת ההתיישנות במקרה שלפנינו הינה שנתיים בלבד הואיל והצדדים אינם צדדים קרובים לשטר. לבסוף טוענת המבקשת, כי השיהוי הניכר בו הוגשה התביעה מגיע לכדי התיישנותה. בעניין זה נטען, כי מהתנהלות המשיבה עולה תמונה ברורה לפיה היא ויתרה על זכותה וכי משך הזמן שחלף ממועד פירעון ההמחאה או החילול ועד הגשת התביעה מעיד על חוסר תום ליבה של המשיבה ושל מי שהסב לה, לכאורה, את ההמחאה.

מנגד טוענת המשיבה בסיכומיה, כי המועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד חילול ההמחאה וכי מדובר בתקופה בת 7 שנים ולא שנתיים כפי שסבורה המבקשת.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הנני קובע כי הדין במקרה זה עם המשיבה.

סעיף 96 לפקודת השטרות אכן קובע לעניין ההתיישנות תקופה בת 7 שנים להגשת תביעה שיטרית שתחילתה במועד שבו נתקבלה הודעת החילול. גרסת המבקשת לפיה תקופת ההתיישנות הינה שנתיים הינה שגויה שכן על פי לשון הסעיף הנ"ל תקופה זו נמנית במקרה שבו מוגשת תביעה כנגד מסב, ובענייננו המבקשת הינה צד להמחאה (בכפוף לטענות ההגנה שהעלתה) ובמקרה זה נקבעה כאמור תקופת התיישנות בת 7 שנים.