תא"מ 51126-01-15 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' דקל

1.לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 07.08.2013, בין כלי רכב, מ"ר 86-787-79 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 43-235-29 (להלן: "רכב הנתבע") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נשמעו ראיות הצדדים, העידו הנהגים המעורבים בתאונה ועד ראייה מטעם התובעת שישב ברכב התובעת בעת קרות התאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהנתבע יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 30% בלבד.

חרף הסכמת הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי לנכון ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי.

נהגת רכב התובעת הודתה כי היא הבחינה ברכב הנתבע לפני התאונה, כי היא הבחינה מרחוק שהוא מגיח במהירות, אך בכל זאת פנתה ימינה בצומת (עמ' 1, שורות 22-21 לפרוטוקול).

אף כאשר בית המשפט שאל את נהגת רכב התובעת מדוע לא המתינה עד שרכב הנתבע שנסע במהירות יחלוף, לא היה לה מענה ענייני לכך פרט להכרה בטעותה (עמ' 1, שורות 26-24 לפרוטוקול).

הגרסה של נהגת רכב התובעת ושל בעלה שישב עמה ברכב בעת קרות התאונה, לפיה רכב הנתבע נסע במהירות גבוהה מאוד, גם אם היא נכונה, היא אינה מקהה את חדות רשלנותה של נהגת רכב התובעת עקב אי ציות לתמרור עצור וכניסה לצומת בלתי פנוי בצורה כה בוטה.