תא"מ 49532-07-12 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' אמ.סי.אי תקליטים בע"מ ואח'

לפני תביעה לביצוע תביעה לסכום קצוב בסך 21,163 ₪, שעילתה בהפרת חיוב לתשלום פרמיה בגין פוליסה לביטוח עסקה של חברת MCI תקליטים בע"מ, היא הנתבעת 1 (להלן: "החברה").

העובדות שאינן במחלוקת: בשנת 2005, החלה החברה לרכוש פוליסות ביטוח עסק שנתיות מאת התובעת, חברת מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "התובעת"). בשנת 2010, שוב רכשה החברה פוליסת ביטוח מהתובעת (להלן: "פוליסת הביטוח או "הפוליסה"), שתוקפה מיום 1.1.2010-30.12.2010, עליה שילמה החברה בשיק המשוך לתאריך 11.9.2010, על סך 19,500 ₪ (להלן: "השיק").

לטענת התובעת, בין הצדדים נערך הסכם, שנערך בין סוכנה של התובעת, מר ישראל פרי (להלן: "מר פרי") לבין מנהלה ובעליה היחיד של החברה, מר הרצל בן דרור (להלן: "הנתבע"), על פיו תשלם החברה עבור פוליסת הביטוח ב-8 תשלומים, באמצעות שיקים דחויים. לטענת התובעת, מאחר ולא קיבלה את השיקים מהחברה, הודיע מר פרי לנתבע כי אם לא ישלח השיקים, תבטל התובעת את פוליסת הביטוח. התובעת אף שלחה לנתבעים שני מכתבי התראה, בימים 12.4.2010 ו-27.4.2010. לטענת התובעת, למרות שבשלב מסוים קיבלה מהחברה את השיק נשוא התביעה, שלחה התובעת לנתבעים הודעה על ביטול הפוליסה ביום 4.8.2010, והביטול נכנס לתוקפו ביום 25.8.2010. כמו כן, טוענת התובעת, כי לאחר שניסתה להפקיד השיק, התקבלה מהבנק הודעה כי השיק חולל באי-פירעון, מאחר שחשבונה של החברה היה מוגבל. מכאן התביעה.

כאמור, התביעה הוגשה תחילה במסגרת הליך של ביצוע תביעה לסכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב – יפו. במסגרת הדיון בהתנגדות, שהתקיים ביום 29.10.2012 בבית משפט זה (כב' השופט ירון גת), נדחתה התנגדותה של החברה, בהסכמתה. אין חולק, אפוא, כי החברה חבה בסכום התביעה, והמשך הגבייה בעניינה הועבר ללשכת ההוצאה לפועל.

נותרה התביעה האישית נגד הנתבע. התובעת טוענת, כי הנתבע חב כלפיה חבות אישית, מתוך שורה של עילות: החל בהרמת מסך ההתאגדות מכוח סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, עבור דרך דיני הנזיקין הכלליים (עוולת הרשלנות) ודיני החוזים.

להשלמת התמונה אוסיף, כי במסגרת הדיון שהתקיים לפניי ביום 10.9.2015, הופחת סכום התביעה מ- 19,500 ₪ ל-13,045 ₪, המשקף את קרן פרמיית הביטוח, בסך 11,282 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הדיון – סכום התואם את הסכום שדרשה התובעת מהנתבעים במכתב הדרישה מיום 28.3.2011 (נספח ו' לתצהירו של הנתבע).

לטענת הנתבע יש לדחות התביעה כנגדו, שכן לטענתו התובעת לא הביאה כל ראיה להתחייבותו האישית של הנתבע לחובות החברה, כמו גם ראיות לחבות האישית מכוח דיני הנזיקין ו/או מכוח דיני החוזים.

דיון והכרעה

מושכלות יסוד הן, שתאגיד הוא ישות משפטית עצמאית, הנושאת את עצמה, כשירה לזכויות ולחובות, וכי בררת המחדל היא כי מנהליו של תאגיד ובעלי המניות שלו אינו חייבים בחובותיו באופן אוטומטי.

אין בכך כדי לומר, שלא ניתן לייצר מנגנון הקושר אדם לחובות של תאגיד בבעלותו או בניהולו: הפרקטיקה המקובלת לשם כך היא החתמתו של בעל המניות או המנהל על ערבות אישית לחובות התאגיד. פרקטיקה זו יוצרת את הזיקה הנדרשת על מנת לחייב את בעל המניות בחובות התאגיד שבבעלותו, ונותנת בטוחה טובה יותר לגוף שעמו התקשר. אלא שהתובעת בחרה – משיקוליה שלה – שלא להחתים את הנתבע על כתב ערבות אישית להתחייבויות החברה. בתביעה זו היא מנסה להחיל עליו ערבות אישית אף שמלכתחילה – לא נדרש להעמיד כזו.