תא"מ 49415-05-13,תא"מ 50927-05-13

למתן ערובה להוצאות הנתבעת שכנגד

ענייננו בבקשת הנתבעת שכנגד לחייב את התובע שכנגד במתן ערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").

את בקשתה סומכת הנתבעת שכנגד על שני נימוקים: האחד, אי תשלום הוצאות שהושתו על התובע שכנגד בהליך זה (מכוח החלטתי מיום 29.4.15). התנהלות זו מקימה לטענת הנתבעת שכנגד חשש שהתובע שכנגד חסר יכולת כלכלית לשלם את ההוצאות האמורות, ומכאן שלא יהיה ברשותו לשלם הוצאות נוספות בתום ההליך. הנימוק השני הוא סיכויי תביעה נמוכים. הנתבעת שכנגד טענה טענת זיוף באשר לחתימות המתנוססות על תעודות המשלוח שצירף התובע שכנגד. טענת הזיוף שנטענה העבירה את הנטל להוכחת התעודות כלא מזויפות אל כתפי התובע שכנגד, ועקב התרשלותו שנובעת מ"איבוד" התעודות המקוריות (הגם שלכתחילה העיד כי אלה ברשותו), והתנהלותו "החמקנית", קטנו מאוד סיכוייו להוכיח את תביעתו.

תקנה 519 לתקנות מקנה לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע למקרה בו תידחה התביעה. על פי הפסיקה, בבואו של בית המשפט להפעיל סמכות זו עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע וזכותו הקניינית של הנתבע, הבאה לידי ביטוי באינטרס להבטיח הוצאותיו במקרה שהתביעה תידחה. חיוב הנתבע במתן ערובה יוצדק, בין היתר, כשסיכויי התביעה נמוכים או כשמדובר בתביעת סרק, במיוחד כאשר ניתן להראות שאין לתובע יכולת כלכלית לפרוע חובותיו כלפי הנתבע בעת הצורך.

בהקשר זה יצוין כי אמנם אין לחייב תובע בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד, אך מצב כלכלי רעוע גם אינו יכול לאפשר התעלמות מאינטרס הנתבע להבטחת הוצאותיו.

התביעה שכנגד נסמכת רובה ככולה על תעודות המשלוח, שהן האסמכתא היחידה שהציג התובע שכנגד להוכחת החוב לו הוא טוען. צודקת הנתבעת שכנגד כי מרגע שטענה טענת זיוף באשר לתעודות אלה, עובר הנטל להוכיח כי התעודות אינן מזויפות לכתפיו של התובע שכנגד. אובדנן (כנטען כעת על ידי התובע שכנגד ובניגוד לאשר העיד בעבר) של התעודות המקוריות, בזמן בו מתנהל התיק בפני בית המשפט, כשהתובע שכנגד מודע לחשיבות בדיקתן דווקא בצורתן המקורית, העמידה את בית המשפט בפני מציאות חדשה. לדברי מומחה בית המשפט בדיקה גרפולוגית על בסיס העתקי התעודות בלבד אומנם אפשרית, אך היא פחות טובה ומדויקת שכן לא ניתן לבדוק בה את כל מרכיבי הכתב. עובדה זו יש בה בכדי להקשות על בירור טענת התביעה שכנגד ולאור כך שהתובע שכנגד נושא בנטל ההוכחה, אף להקטין בצורה משמעותית את סיכויי התביעה להתקבל.

די היה בכך כדי לחייב את התובע שכנגד בהפקדת ערובה.

אלא, שבענייננו יש טעם נוסף בהפקדת ערובה, והוא אי תשלום הוצאות משפט שנפסקו לטובת הנתבעת שכנגד. הנתבעת שכנגד טענה, וגיבתה טענתה בתצהיר, כי נכון ליום הגשת הבקשה דנן, התובע שכנגד לא שילם את ההוצאות שהושתו עליו במסגרת ההחלטה מיום 29.4.15 (בסך כולל של 5,000 ₪). התובע שכנגד לא ראה לנכון להתייחס בתגובתו, לבקשה הנוכחית וכן לבקשה הקודמת שהגישה הנתבעת שכנגד באותו עניין, לטענה עובדתית מרכזית זו: לא אישרהּ, לא הכחישהּ ולא מסר מדוע לא שילם את הוצאות המשפט. התנהלות זו של התובע שכנגד לא מותירה לי אלא להסיק כי הוא אינו יכול, או גרוע מכך אינו רוצה, לשלם את ההוצאות האמורות ולא מן הנמנע להסיק מכך גם על הבאות.

אי תשלום הוצאות פסוקות מהווה טעם נוסף לחייב תובע בהפקדת ערובה, שכן הוא מעצים את חשש הנתבע שמא לא יוכל לגבות הוצאות משפט נוספות אם ייפסקו לטובתו בתום ההליך [ראו: רע"א 8730/10 אמנון יוסף נ' יעקוב בינסון (23.03.2011), פסקה 5].