הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' ברגמן-וקסמן ואח'

 1.לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בעקבות נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 10.08.2014, בין כלי רכב, מ"ר 22-645-32 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 51-467-12 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ובבעלות הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לאחריות לקרות התאונה ולגבי הנזק הנטען שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מהתאונה.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהגת רכב הנתבעות תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 70% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 30%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

שוכנעתי כי מהלך התאונה היה כדלקמן: רכב התובעת עמד בנתיב השמאלי לפנייה שמאלה בצומת לנוכח אור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו, נהגת רכב הנתבעות שהגיעה מהנתיב שמימינו, סברה בטעות כי גם מנתיב זה ניתן לפנות שמאלה בצומת, אולם משנוכחה לראות כי מנתיב נסיעתה מותרת נסיעה ישרה בלבד, ועם התחלפות האור ברמזור שבכיוון נתיב נסיעתה לירוק, ומאחר שנהגי רכב שהיו מאחוריה החלו לצפור לה, סטתה נהגת רכב הנתבעות מעט שמאלה, לנתיב נסיעתו של רכב התובעים והעמידה את רכבה בהטיה שמאלה כשחלק מרכבה לפני רכב התובעת. עם התחלפות האור ברמזור המורה לפנייה שמאלה לירוק החלו שני נהגי הרכבים להיכנס לצומת, ובתוך כך התרחש המפגש ביניהם.

נהגת רכב הנתבעות מאשרת כי היא זו שסטתה לנתיב נסיעתו של רכב התובעת. גם אם רכב הנתבעות הועמד בחלקו לפני רכב התובעת, היה על נהגת רכב הנתבעות לוודא כי נהג רכב התובעת מאפשר לה להתקדם בנסיעתה לפניו, ובכלל זה לבקש את רשות הכניסה, לסמן לו כי בכוונתה להיכנס לפניו, או להשתלב לנתיב הנסיעה השמאלי, לאחר שהוא הופך לפנוי, ורק אז לפנות שמאלה בצומת, בכפוף לאור ברמזור שבכיוון נסיעתה. בנסיבות העניין, שוכנעתי כי נהגת רכב הנתבעות גמרה אומר בליבה להיכנס לצומת כיוון שחשבה כי נהג רכב התובעת יאפשר לה לעשות כן, מאחר שהעמידה את חלק מרכבה לפניו. בהקשר זה, יוער כי איני סבור כי מרבית רכב הנתבעות הועמד לפני רכב התובעת, מאחר שלא סביר כי נהג רכב התובעת היה מתחיל בנסיעתו מפאת חסימת נתיב נסיעתו.

מכאן, שעיקר האחריות לקרות התאונה חל על נהגת רכב הנתבעות.

עם זאת, איני פוטר את נהג רכב התובעת מכלל אחריות לתאונה.