תא"מ 48071-06-13 נחמיה נ' ולנר ואח'

ביום 27.10.2014 ניתן פסק דין נגד המבקשת לאחר שלא התייצבה לדיון שנקבע ולא הגישה תצהירי עדות ראשית.

הבקשה לביטול פסק דין מוגשת 8 חודשים לאחר שניתן פסק הדין וזאת לאחר שלטענת המבקשת לא ידעה כי ניתן פסק דין נגדה.

המבקשת מאשרת כי קיבלה את כתב התביעה ואף מפנה לכתב ההגנה שהוגש על ידה אך טוענת כי מעולם לא קיבלה זימון לדיון ועל כן לא התייצבה.

עיון בתיק בית המשפט מעלה כי ביום 6.4.2014 הומצאה לידי המבקשת החלטת בית המשפט מיום 30.3.2014 המורה על דחיית מועד הדיון וכן זימון לדיון ליום 27.10.2014. המבקשת בעצמה חתמה לכאורה על אישור המסירה בכתב ברור וקריא והיא אינה מתייחסת לכך כלל בבקשתה.

לפיכך טענת המבקשת לפיה מעולם לא קיבלה זימון לדיון לוקה בלשון המעטה בחוסר תום לב מצידה.

די באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה על הסף אך אני מוצא להתייחס בכמה מילים לסיכויי הגנתה של המבקשת.

עיון בכתב ההגנה של המבקשת מעלה כי מלבד הכחשת כללית גורפת של כל האמור בכתב התביעה אין כל התייחסות מצידה לעובדה כי המשיב צירף לכתב התביעה צילום של שיק ותדפיסי חשבון על פיהם העביר לידיה כספים אשר לטענתו הועברו אליה עבור השיפוץ שאמור היה להתבצע בביתו ע"י בן זוגה של המבקשת , אשר התחייבה לדבריו כערבה לביצוע השיפוץ. המבקשת מכחישה כל קשר לתובע ולשיפוץ ואינה מתייחסת כלל להעברת הכספים מהתובע ישירות לחשבונה, מדוע דווקא היא קיבלה את הכסף מהתובע? המבקשת אינה מתייחסת לכך ואינה טוענת לגרסה אחרת כלשהי בעניין זה מה שמביאני למסקנה כי סיכויי הגנתה קלושים, אם בכלל.

בנסיבות האמורות אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקשת בהוצאותיה בסך 1,000 ₪.

הליכי הוצל"פ יימשכו כסדרם.