תא"מ 47762-11-15 כהן נ' ווגמן

1.הנתבע שכר מאת התובע דירת מגורים החל מיום 27/6/06. הסכם השכירות חודש לשנה שנייה והנתבע עזב לבסוף את המושכר ביום 21/2/08.

לטענת התובע בגין שנת השכירות הראשונה נותר לנתבע חוב דמי שכירות של 3,925 ₪ ובגין תקופת השכירות השנייה נותר חוב של 1,300 ₪. סה"כ 5,225 ₪ . מתוך הסכום הנ"ל פרע הנתבע חלק מהחוב סך של 2,750 ₪, כך שלטענת התובע נותר לנתבע חוב כלפיו של 2,475 ₪ בגין דמי שכירות.

משלא שולם החוב הגיש התובע לביצוע שטר חוב של הנתבע שניתן לו על סך של 25,000 ₪.

2.מנגד טוען הנתבע כי לא נותר לו כל חוב כלפי התובע מאחר שבמהלך תקופת השכירות שילם לו סכום מצטבר של 14,750 ₪ (סע' 7 לתצהיר התומך בהתנגדות). על סכום הוסיף סך של 2,100 ₪ ששילם לתובע בשנת 2009 בגין יתרת החוב לצורך הסרת עיקול שהטיל התובע על חשבון הבנק שלו.

המחלוקת היא אם נותר לנתבע חוב כלפי התובע; ואם כן, מה גובהו.

על-פי הוראת תקנה 214 טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, משמדובר בתובענה בהליך של סדר דין מהיר, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות

3.כאמור, חלוקים הצדדים אם נותר לנתבע חוב כלפי התובע בגין תקופת השכירות ומה גובהו.

ביום 21/2/08 עזב הנתבע את המושכר וחתם על הצהרה כלפי התובע כי עזב את המושכר מרצונו החופשי מסיבות אישיות וכי אין לו תביעות כספיות או אחרות כלפי התובע. עוד הצהיר כי הוא מתחייב לשאת במלוא חובות שכר הדירה וחשמל עד ליום 5/3/08 (להלן: הסכם סיום ההתקשרות. צורף כנספח ראשון לתצהיר התובע). בנסיבות אלה יש לראות את המועד של 5/3/08 כמועד מוסכם לסיום תקופת השכירות ולפיכך הנתבע לא חב כלפי התובע מעבר לאותו מועד.

לכאורה במועד עזיבת הנתבע את המושכר נותרו לו חובות כלפי התובע, שאם לא כן לא היה מתחייב לשאת בהם. כך גם על-פי שיחה בין התובע לנתבע שהקלטתה הושמעה בדיון מיום 19/4/16 (עמ' 2, ש' 23), לא שלל הנתבע בשום שלב כי נותרו לו חובות כלפי התובע שטרם נפרעו.

ואולם, במסגרת תצהירו של הנתבע נטען לראשונה כי למעשה שילם תשלומים ביתר ומכאן שלא נותר לו עוד חוב לתובע.

יש לבחון טענת התובע באשר לחוב ומנגד טענתו של הנתבע כי שילם תשלומים ביתר ולמעשה פרע את מלוא חובו.