תא"מ 47353-09-13

בפני בקשה להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 17.2.15.

ביום 13.11.14 ניתנה החלטת בית המשפט, ולפיה ניתנה למשיבים הרשות להתגונן בפני תביעה שהגיש המבקש. ניתנו לצדדים הנחיות, וביום 17.2.15 קבע בית המשפט כי משלא עמד המבקש במועדים שנקבעו, ולא הגיש תצהיר והשלמת מסמכים כפי שנדרש, נמחקה התביעה מחוסר מעש. המבקש חויב גם בהוצאות.

ביום 26.3.15 הגיש ב"כ המבקש בקשה לביטול מחיקת התביעה, והבהיר כי בשל טעות אנוש במשרדו לא הוגשו המסמכים שהוכנו מבעוד מועד.

המשיבים מתנגדים לבקשה ומבקשים לראות בהתנהלות המבקש משום זלזול בבית המשפט ובהחלטותיו, ומשכך – להותיר את מחיקת התביעה על כנה.

עוד טוענים המשיבים כי אין בית המשפט מוסמך לבטל את פסק הדין שניתן במעמד שני הצדדים (אלא רק לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד) והיה על המבקש להגיש ערעור ולא בקשה לביטול. כן טוענים המשיבים לעניין המועד בו הוגשה הבקשה.

יובהר, תחילה, כי גם לו תיוותר ההחלטה על מחיקת התביעה מחמת חוסר מעש ולא תבוטל, הרי ממילא יוכל המבקש להגיש תביעתו פעם נוספת – והמשיבים לא יימצאו נשכרים באופן מהותי.

יתרה מכך- אין דעתי כדעת המשיבים באשר להליך המתאים לבקשה זו. פסק דינו של בית המשפט ניתן בהתאם לבקשת המשיבים וזאת "באין כתבי טענות מצד שני", כלשונה של תקנה 201 – ובית המשפט רשאי לבטלה.

ובאשר לשאלת המועדים והטעם המיוחד לאיחור - דרישתו של "טעם מיוחד" להארכת המועד נובעת מתוקף עקרון סופיות הדיון והצורך בקיומה של מערכת משפט סדורה, תקינה ויעילה. הקפדה נאותה על לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, וסופן של חריגות ממועדים סטטוטוריים שנקבעו בסדרי דין שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב.

אין רשימה סגורה של נסיבות המהוות "טעם מיוחד". ההלכה אשר היתה מקובלת בעבר בפסיקה היא כי קיומן של נסיבות חיצוניות שגרמו לאיחור, ואשר אינן בשליטת בעל הדין, הריהן "טעם מיוחד". לעומת זאת, כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ.

עם זאת, לאור ההכרה הגוברת בחשיבותה החוקתית של זכות הגישה לערכאות, ומשום שנעילת שעריו של בית המשפט לפני בעל דין אינה דבר של מה בכך, רוככה במשך השנים הדרישה בפסיקה לקיומו של "טעם מיוחד". נקבע כי ככל שמדובר בטעות אנוש שאין מקורה ברשלנות, הזנחה או זלזול בבית המשפט, יהיה מקום בנסיבות המתאימות להכיר בטעות שבדין כ-"טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד. לעניין זה יש גם להתחשב בסיכויו של ההליך לגביו מתבקשת הארכת המועד.

מן הדברים עולה כי על בית המשפט לאזן בין מספר שיקולים בבואו להכריע בבקשה מעין זו. בין השיקולים הללו ניתן למנות את עקרון סופיות הדיון ויעילותו, התנהגותם של הצדדים ותום לבם, נסיבותיו של האיחור, מידתו והשלכתו על אינטרס ההסתמכות של הצד האחר, מהות הסוגייה וחשיבותיה הציבורית וסיכוייו של ההליך.

(ור' רע"א 1273/15 מאירפלד השקעות וניהול בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות 1967 בע"מ, פסק דינו של כב' הש' סולברג מיום 21.4.15, פסקאות 16-17 לפסק הדין וההפניות שם – פורסם במאגרים).